פסיכותרפיה ואימון לקבלת החלטות

 

פרופסור לפילוסופיה שהגיע למנזר ביפן ניגש אל ראש המנזר וביקש ללמוד על הארה.

הנזיר הזמין אותו לחדרו והציע לו כוס תה.

בזמן שהמים רותחים הפרופסור החל לספר לנזיר שהוא קרא המון טקסטים והוא מבין שהארה היא ביטול הסבל הנובע מההזדהות עם האגו.

הנזיר לא ענה ובשקט החל למזוג את המים הרותחים על עלי התה בכוס של הפרופסור, שהמשיך לדבר על כך שיש זרם המאמין כי הארה קוראת בבת אחת בעוד שישנם אלא המאמינים, כי מדובר בתהליך הדרגתי.

הנזיר המשיך למזוג בזמן שהפרופסור ציין שייש הבדלים בתפיסה הבודהיסטית וההינדית של הארה עד שלפתע התה החם גלש על מכנסיו.

רטוב כולו קפץ הפרופסור על רגליו והתחיל לצעוק על הנזיר:

"אתה לא רואה שהכוס מלאה?" "מה אתה לא מבין לבד שאי אפשר למלא כוס מלאה?"

הנזיר חדל למזוג, הניח בעדינות את קנקן התה על השולחן והשיב לפרופסור:

"אתה צודק, כשהכוס שלך תהיה ריקה, חזור".

עבורי ה"הארה" בסיפור הזה משמשת כדימוי לדברים שאנחנו חושבים שאנחנו יודעים ומכירים כל כך טוב, אבל בעצם אנחנו לא. בעצם אנחנו מפספסים משהו. זה קורה משום שאנחנו אוהבים להיות צודקים, משום שקשה לנו להודות בחולשה או טעות, משום שאנחנו כ"כ רוצים להשתכנע בצדקתנו לפעמים אנחנו מפספסים ופשוט לא רואים.
הדברים שאנחנו לא רואים קשורים בד"כ כלל לעצמנו:
• אנחנו לא רואים את המגרעות שלנו
• אנחנו לא רואים את הטעויות שלנו
• אנחנו לא רואים את הגדולה שלנו
• אנחנו לא רואים את ההצלחות שלנו
• אנחנו לא רואים כמה אנחנו יפים
• אנחנו לא רואים כמה אנרגיה אנחנו משקיעים במקום הלא נכון

אז מה את/ה לא רואה על עצמך?

_________________________________________________________________________________________

 

יום אחד הוזמן מרצה זקן בבית הספר למנהל ציבורי בארה"ב לשאת הרצאה על הנושא "תכנון זמן יעיל" בפני קבוצה של 15 מנהלים בכירים בחברות הגדולות ביותר בארה"ב. 

ההרצאה הייתה אחת מתוך חמש הרצאות ביום העיון שאורגן עבורם. למרצה ניתנה שעה אחת "להעביר את החומר". 

בעמדו בפני קבוצת האליטה הזו, שהיתה מוכנה לרשום כל מילה שתצא מפיו, העביר המרצה הזקן את מבטו עליהם באיטיות ולאחר מכן אמר: "אנו עומדים לערוך ניסוי". 

מתחת לשולחן שהפריד בינו לבין מאזיניו הוציא המרצה מיכל זכוכית גדול והניחו בעדינות לפניו. לאחר מכן הוציא מתחת לשולחן כתריסר אבנים, כל אחת בגודל של כדור טניס, והניחן בעדינות, אחת אחת, בתוך המכל. 

כאשר התמלא המכל לגמרי ולא ניתן היה להוסיף עוד אבן אחת, הרים המרצה את מבטו באיטיות ושאל: "האם המכל מלא?" כולם השיבו "אכן". 

המרצה המתין מספר שניות ושאל :"האמנם?" ואז שוב התכופף והוציא מתחת לשולחן כלי מלא אבני חצץ. 

בקפדנות שפך את החצץ מעל האבנים וניער מעט את המכל. אבני החצץ הסתננו בין האבנים הגדולות עד שירדו לתחתית המכל. שוב הרים המרצה הזקן את מבטו ושאל את הקהל: "האם המכל מלא?" 

עתה החלו מאזיניו המבריקים להבין את כוונתו. אחד מהם השיב "כנראה שלא." 

"נכון" השיב המרצה הזקן. חזר והתכופף, והפעם הוציא מתחת לשולחן סיר מלא בחול. בתשומת לב שפך את החול אל תוך המיכל. החול מילא את החלל בין האבנים הגדולות ובין החצץ. פעם נוספת שאל המרצה את תלמידיו: "האם המיכל מלא?" 

הפעם ללא היסוס ובמקהלה השיבו התלמידים המחוננים: "לא!" 

"נכון" השיב להם המרצה הזקן. וכפי שציפו תלמידיו רבי העוצמה והיוקרה, הוא נטל את כד המים שעמד על השולחן ומילא בהם את המכל עד לשפתו. 

המרצה הזקן הרים את מבטו אל הקהל ושאל: "איזו אמת גדולה יכולים אנו ללמוד מניסוי זה?" בחושבו על נושא ההרצאה, השיב אחד הנועזים והזריזים שבין מאזיניו: "אנו למדים שככל שנראה לנו שהיומן שלנו גדוש ומלא התחייבויות, אם באמת מתאמצים תמיד ניתן להוסיף עוד משימות ומטלות". "לא", השיב המרצה הזקן. "לא זה. האמת הגדולה שמוכיח לנו הניסוי היא זו: אם לא מכניסים למיכל קודם כל את האבנים הגדולות, לעולם לא נוכל להכניס אותן אחר כך." 

דממה עמוקה השתררה באולם, כאשר כל אחד מנסה לתפוס את מלוא המשמעות של דברי המרצה. 

הזקן התבונן בשומעיו ואמר: "מהן האבנים הגדולות בחייכם? בריאותכם? המשפחה? ידידיכם? הגשמת חלומותיכם? לעשות מה שאתם באמת אוהבים? להילחם למען מטרה נעלה? להינפש? לקחת זמן לעצמכם? למכור פרופיל? " 

"מה שחייבים לזכור הוא, שחשוב ביותר להכניס קודם כל את האבנים הגדולות בחיינו, כי אם לא נעשה זאת, אנו עלולים לפספס את החיים. אם ניתן עדיפות לדברים הקטנים (החצץ, החול) יתמלאו החיים בדברים הקטנים, ולא יישאר די מהזמן היקר שלנו כדי להשיג את הדברים החשובים באמת בחיים. משום כך, אל תשכחו לשאול את עצמכם את השאלה: מהן האבנים הגדולות בחיי? וכאשר תזהו אותן, הכניסו אותן ראשונות למיכל החיים שלכם." 

בתנועת יד ידידותית בירך המרצה את מאזיניו ויצא באיטיות מן האולם.

 

מהם האבנים הגדולות בחייך?

_________________________________________________________________________________________

קבוצת מדענים הציבה חמישה קופים בכלוב. במרכז הכלוב הציבו סולם ועליה ערימת בננות. כאשר קוף מסוים עלה על הסולם כדי לקחת לו בננה, המדענים שפכו מים קרים על הקופים שנשארו על הקרקע.
לאחר זמן מסוים, כל אימת שקוף כלשהו נסה לעלות על הסולם, היו אוחזים בו שאר הקופים או מונעים את עלייתו לסולם באלימות.
במשך הזמן הפסיקו הקופים לעלות על הסולם למרות הפיתוי של הבננות.

ואז המדענים החליפו את אחד הקופים. הדבר הראשון שהוא נסה לעשות היה לעלות על הסולם, דבר שנמנע בנחרצות ובמהירות על ידי שאר הקופים אשר היכו אותו. לאחר מספר נסיונות כואבים הפסיק הקוף המצטרף לחבורה לנסות לעלות על הסולם.
המדענים החליפו קוף נוסף אשר נסה לעלות על הסולם כקודמיו. הפעם השתתף הקוף הראשון שהוחלף בהכאת המטפס בהתלהבות רבה.
החלפת הקוף השלישי חזרה על אותו ריטואל, ובהדרגה הוחלפו שני הקופים הנוספים עד שלבסוף לא נותר אף לא קוף אחד מהקבוצה המקורית.
המדענים נותרו עם חמישה קופים שלמרות שמעולם לא ספגו מקלחת מים קפואים המשיכו להכות בכל מי שנסה להגיע אל הבננות.

אם היה ניתן לשאול אותם למה הם מכים את כל מי שמנסה לעלות על הסולם, קרוב לוודאי שהתשובה הרצינית הייתה:
´לא יודע – ככה זה היה מעולם…´

 

איזה התנהגויות  אמונות או דעות אימצת בלי לבדוק את תוכנן בלי לשאול האם הם מתאימות לך ומקדמות אותך?

_________________________________________________________________________________________