בתקופה האחרונה של הקורונה בקושי כתבתי כאן…
הייתי כמו רבים, טרוד מהמצב, עייף מאי הוודאות סביב הקורונה, הסגרים, הבידודים, המצב הפוליטי והעבודה שלי. הרגשתי קצת שחוק מהטיפול האין סופי בבנות המהממות שלי שהיו זקוקות לי יותר מתמיד.
לא מצאתי את החופש הפנימי והשקט לכתוב גם כאן ולהיחשף קצת יותר לעוקבים אחרי ואחרי הסירטונים שפירסמתי בנוגע לקריירה, קבלת החלטות, או פסיכותרפיה.
לאחרונה הבנתי שיש פה רבים שלא מכירים אותי כלל והחלטתי לשנות זאת ברשותכם😊
אז הנה לפניכם פוסט בשני חלקים, שבו כל אות מספרת סיפור קצר עליי, האמת היא שלא חשבתי יותר מידי כמו במשחק "ארץ – עיר"
כתבתי את המילים הראשונות שעלו
א' – אודי
קוראים לי אודי, קיצור של "אודיקי" שם החיבה שאמא שלי
אהבה לקרוא לי בו. אבל האמת היא שהשם המלא והמקורי שלי
הוא יהודה, על שם סבא מצד אבא, שגם אבא לא זכה להכיר.
בשם יהודה יש בעיני משהו תנכי וכבד, שלא לומר "עתיק"
ואני שבמובנים מסוימים מרגיש עדיין ילד לא התחברתי לשם…
חוצמזה איך אפשר לקרוא לתינוק המתוק שהייתי (על אמת!) "יהודה"
זה פשוט לא מסתדר 😊
אז היו "חייבים" להמציא לי שמות חיבה, שהחלו מיהודה
והתגלגלו והשתנו כדרכם של שמות חיבה והגיעו עד לאודיקי.
מהאודיקי הזה זה הפך לאודי, עד שברבות השנים, אני הוספתי
לתעודת הזהות שלי גם את השם אודי
ב'- בית חולים
אמא שלי עבדה בבית חולים הדסה עין כרם שבירושלים שנים רבות.
אני זוכר אותה הולכת לתחנת האוטובוס כדי ליסוע באוטובוס קו 19
עד לתחנה האחרונה של הקו, שם נמצא בית החולים.
כילד אהבתי ללכת עם אמא לעבודה, לשבת במשרדה, ללכת לאכול
בחדר האוכל של העובדים, לטייל במעליות, להתמצא בפרוזדורים
(עד היום ואולי מאז יש לי חוש התמצאות מעולה), לקבל תשומת לב
וממתק מהרופאים ומהמזכירות שעבדו איתה.
בית חולים הדסה עין כרם זה גם בית החולים בו נולדתי,
בו הייתי במעון הפעוטות לילדי העובדים
בו עברתי מגוון טיפולים "כפרסונל"
(שירות רפואי לבני המשפחה של העובדים) ממיטב הרופאים,
בו עבדתי בחופש הגדול "בארכיב" בחלוקת תיקים רפואיים למחלקות.
תמיד תישאר לי פינה חמה למוסד הזה – "העבודה של אמא"
נוסטלגיה.
ג' – גילה
גילה זו שכונה ענקית בדרום ירושלים, שכונה שאם היתה ממוקמת
במקום אחר בארץ, היתה נחשבת עיר בזכות עצמה כיוון שגרים בה
40 או 50 אלף תושבים.
אל גילה עברנו לדירה חדשה בשנת 1977, משכונת הקטמונים בא גדלתי.
המעבר לגילה כלל גם מעבר ביה"ס והחל פרק חדש בחיי כילד.
גילה היא המקום הקר ביותר בירושלים, וכילד כל חורף הינו מרוויחים
כמה ימי חופש על חשבון השלג שנערם ברחובות,
גם כשבשאר חלקי העיר הוא ירד אך לא נערם.
מהשלג אמנם נהנתי אבל לקור הירושלמי ולקור בכלל
מעולם לא הסתגלתי.
אני מעדיף באופן מובהק חום על קור. כן…גם כשמדובר
על -40 מעלות בצל ו-100 אחוזי לחות…כזה אני
התיכנון האדריכלי של השכונה יוצר אווירה של סגירות
חלק מהמבננים נראים ויוצרים תחושה של מבצר…
הבניינים מחוברים בניהם בחלק העליון ויוצרים "שערי כניסה"
שמתכתבים עם חומות העיר העתיקה ומדברים באותה "שפה"
אולי מבחינה אדריכלית זה סיפור הצלחה (לא אתפלא עם מישהו
קיבל על התיכנון פרס ישראל), אבל מבחינת החוויה לתושב, זה
הרבה פחות מוצלח ומאוד…קודר.
גילה, היתה מחוברת אל העיר שלמטה בכביש ענק רב מסלולי
ארוך וישר שהיה מצידו האחד, ירידה ענקית…
ירידה שאהבתי לרדת בה באופניים האדומות שלי
במהירות אדירה ולהתחרות במכוניות,
ומהצד השני עלייה קשה (מאוד) וארוכה בנסיעה חזרה,
עם השנים אימנתי את עצמי והכרחתי את עצמי לסיים את כולה
ללא עצירת האופניים אפילו פעם אחת וגם בלי לקום
מהכסא ו"לעמוד" על הפדלים כדי לייצר יותר כוח
אין לתאר כמה גאה הייתי בשרירי הירך שלי שהתפתחו
היטב בעקבות הנסיעות הללו.
גרתי בגילה קרוב ל 20 שנה והייתי הראשון מבני משפחתי
שעזב אותה, לטובת תל אביב.
ד' – דרום אמריקה
דרום אמריקה היה הטיול הגדול השני שלי של "אחרי צבא"
יצאתי אליו בגיל 33, לבד (אין על לטייל לבד!)
ידעתי שזה יהיה טיול ארוך, אבל לא ידעתי שהוא ייקח לי שנה שלמה
התחלתי בקיטו שבאקוודור ועשיתי מה שנקרא "גל יורד"
אקוודור – פרו – בוליביה – ארגנטינה (עד הקצה)
ואז בגל עולה – צילה – ארגנטינה – וברזיל
הייתי כאמור בן 33 וזכיתי להיקרא "זקן השבט" ו- "סבא"
כיוון שרוב התרמילאים האחרים היו אחרי צבא,
כשהמבוגרים שבהם בני 26-27.
אני נהניתי כל פעם מחדש מהמבטים הנדהמים והמשתאים
של המטיילים האחרים שפגשתי בדרך, מהארץ ומחו"ל שלא האמינו –
- שאני בן 33 (עד היום אני נראה צעיר לגילי)
- שיש חיים בגיל הזה.
הטיול בדרא"מ היה מאוד משמעותי עבורי, ועמוס חוויות
לפחות פעם אחת כמעט מתתי, והיו לי עוד מגוון חוויות עוצרות נשימה
עם אנשים ומול הטבע הפיראי שפגשתי.
בחלק מהזמן טיילתי עם אנשים מכל העולם שפגשתי בדרך
ואיתם ובאמצעותם חוויתי אהבה וחופש
ובחלק מהזמן הייתי בודד מאוד מאוד
אבל הדבר העיקרי שאני זוקף לטיול בדרום אמריקה
זה את המסע הפנימי אל עצמי ותחילתה של הלידה מחדש שלי
שבסופו של דבר הביאה אותי למפגש אותנטי עם עצמי
ואל מה שאני עושה היום – טיפול ואימון.
שם בטיול הזה על רקע הנופים והחוויות החלו לנבוט הזרעים…
עברו מאז שחזרתי כבר 17 שנה (OMG!) ועדיין לא שבתי
ליבשת הקסומה הזו למרות שאני מאוד רוצה.
אבל היי אני משוכנע שזה עוד יקרה!
ה' – הודו
להודו הגעתי פעם ראשונה בגיל 23
בטיול הראשון אחרי צבא. קצת בטעות וקצת בחשש…
לא תכננתי לטייל בה כשיצאתי מהארץ,
הייתה בי רתיעה מהבסיסיות והעוני שלה,
חששתי שהיא תכניס לי אגרוף ישר לבטן ושלא אעמוד בזה.
אז טסתי לתאילנד כיעד ראשון ולהודו התגלגלתי בהמשך לביקור קצר
בן חודש במדינת רג'יסטן. שלעת ההיא "הספיק" לי.
בפעם השניה הגעתי להודו בגיל 38
טיילתי יחד עם חברה טובה מאוד במשך חודשיים,
באזורים הפחות מתויירים במרכז ודרום הודו.
הפעם הייתי בשל יותר וחזק יותר והיא בכל זאת… הכניסה לי אגרוף לבטן 😊
למי שלא ראה בעצמו קשה להסביר את החוויה,
את העוני הדלות והפשטות שיש בהודו (לצד הקידמה)
וזה אולי חלק מסוד קיסמה.
אבל מה שהכה בי בהודו הכי חזק ונותר איתי
זו ההבנה שאושר ושביעות רצון אלו דברים פנימיים לחלוטין!
כשמטיילים בהודו ורואים בכל פינה, בכל מקום, עולם שעמד מלכת
(או לכל הפחות מפגר ב 50 שנה מהמוכר לאדם המערבי המצוי),
טכנולוגיות שעברו מהעולם – כמו לסחוב דליי מים על הגב,
כמו לחרוש שדה באמצעות בעלי חיים, כמו כביסה ביד,
כמו ריקשות אדם, והמוני אנשים שגרים בפחונים
ובתנאי סנטריה בסיסיים ביותר
ועדיין!
ועדיין מצליחים להיות מאושרים, שמחים, ומרוצים מהחיים.
זה פשוט הדהים אותי.
כשפוגשים אדם אחד או שנים או 100 שמצליחים
להיות מאושרים למרות שאין להם כלום,
אפשר לפטור אותם כשוליים, כתמהונים ומוזרים.
אבל כשפוגשים ורואים מיליונים שחיים עם הרבה פחות
מהמוכר לנו ועדיין התדר שלהם האנרגיה שלהם כ"כ שלווה, רגועה
חיונית ושבעת רצון כבר אי אפשר לטעון שזו "טעות" ושזה "יד המקרה".
חייבים להכיר בכך שייש הסבר אחר,
לכך שתרבות שלמה חיה, בשביעות רצון בהשלמה ובהרמוניה
הרבה יותר גדולים ממה שלנו "המתקדמים" יש.
המסע שלי בהודו שיכנע אותי סופית שאושר ושביעות רצון
אלו דברים פנימיים לחלוטין שניתן להגיע אליהם למרות נסיבות חיצוניות קשות.
בהמשך חיי התובנה הזו הובילה אותי לאקזיסטנציאליזם
ולפסיכותרפיה בגישה זו, שטוענת דבר דומה ובה התמחיתי כמטפל.
ו '- ויכוחים
וידוי קטן – אני אוהב להתווכח
תיקון – אני אוהב להתווכח ולנצח
הבהרה – לא תמיד זו מצליח לי
תמיד הייתי ספקן, אחד שלא מקבל את ההסברים כפשוטם,
אדם סקרן וחכם ששואל חוקר ובודק לפני ש"מסכים" להשתכנע.
עם השנים אני חושב שהנטייה הזו הלכה ונחלשה,
אני מאמין שזה בגלל שאני הלכתי והתחזקתי
אני התפתחתי וצמחתי וכך התחזק הבטחון העצמי שלי
וכבר לא היה לי צורך "להוכיח" את צדקתי.
בשנות ה -20 שלי שהיו טרום לידתי המחודשת,
הייתי בשיא תקופת הויכוחים ויום אחד נתקלתי בחנות ספרים
בספר שנקרא איך לא… "להתווכח ותמיד לנצח",
זה היה טרום תקופת ספרים 4 ב 100 אבל לא היססתי לרגע.
רכשתי בכסף מלא את ,ה"אוצר".
הספר נכתב ע"י עו"ד אמריקאי בעל ניסיון רב בהופעות
בפני חבר מושבעים, שחלק עם הקוראים חלק משיטותיו
לנצח בכל ויכוח על בסיס ניסיונו בבתי משפט.
אהבתי את הספר למרות שאני לא זוכר את כל תוכנו.
מה שאני כן זוכר זה מה שידוע היום לכל פוליטיקאי,
שכשמדברים על כל נושא שהוא, חובה לתמוך את המסר המילולי
במסרים גופניים, ובאנרגיה מתאימה כך שיווצר גל של להט בהצגת העמדה שלך,
כי אם יש פער ולו הקטן ביותר בין המסר המילולי
למסר שמשדר הגוף, הטיעון לא יעבור ולא יהיה מנצח.
היום כמטפל אני לא מתווכח עם מטופלים או לקוחות,
אבל אני בהחלט מכוון את ההקשבה שלי גם לתוכן הנאמר
של הדברים אבל גם למה שמשדר ואומר הגוף.
ז' – זהו זה
גדלתי על זהו -זה, תוכנית הטלויזיה ששיר הנושא שלה הוא "זהו -זה ולא אחרת"
ו"צלצלו לארבע אחת ארבע אחת חמש חמש
צלצלו לארבע אחת , חמש חמש.."
זהו-זה שהמתקשרים שפותרים את החידה זוכים בחולצה ותקליט…
(אני די בטוח שיש פה כמה שלא ראו במו עינייהם תקליט)
אני זוכר שהינו יושבים אני אחותי ואמא שלי
לצפות בתוכנית שהייתה משודרת בימי חמישי בלייב
והשידור החוזר היה בשישי באחת וחצי,
ומתגלגלים מצחוק משלל הדמויות הנפלאות והמצחיקות.
השידור הפך לטקס משפחתי שבו אנחנו יושבים וצופים יחד
ואני זוכר כמה חיכנו שיגיע כבר יום השידור…
עד היום יש לאמא שלי בבית קלטות וידאו (וידאו JVC של פעם)
שעליהם הינו מקליטים את התוכנית כדי לצפות שוב ושוב…
הדמויות החביבות עליי היו הבאבא בובה ממלחמת המפרץ,
דיירקטור וולט – מנהל חברת חשמל האגדי
וכמובן שאי אפשר לשכוח את המערכונים על
"סרט ערבי" – יא באבא! יא איבני! במבטא מוגזם
ואת שלושת הזקנים המתווכחים על הכיסא בגינה…ועוד רבים רבים
זהו-זה של פעם זו הארץ נהדרת של היום.
זדקנתי😊 זה גם בז'…
ח' – חטיבת ביניים גילה
לחטיבה עברתי קצת אחרי שעברנו דירה מקטמונים לגילה כשהייתי בכיתה ז'
הייתי המחזור הראשון של החטיבה שהיתה אמורה להפוך בהמשך לתיכון
אבל אני המשכתי רק עד כיתה ט' ובכיתה י' החלטתי לעבור כמו אחותי הגדולה
ללמוד בתיכון "מכללת אורט" שבקמפוס גבעת רם….בדיעבד זו היתה טעות
הנסיעות למכללת אורט, דרשה 2 אוטובוסים ויציאה בשעה מוקדמת לפנות בוקר…
כמו כן היות וזה היה תיכון מקצועי +עיוני, מערכת השעות שלי היתה לא אנושית
עם 45 שעות לימוד שבועיות, החל מ 7:45 ועד 16:00 כמעט כל יום,
וכללה מגוון מקצועות טכניים שנשמעו לאוזן טוב אבל לא עניינו אותי.
למדתי במגמת "רובוטיקה" – כיתה אחת של מצטיינים,
והיו בה אנשים מצויינים ואיכותיים, אבל החומר לא עניין אותי
וההישגים הלימודיים שלי בהתאמה היו בינוניים.
עד אמצע שנות ה-30 שלי הייתי לפעמים משחק עם המחשבה
"מה היה אילו לא הייתי לומד "רובוטיקה" וממשיך בחטיבה ובתיכון העיוני הרגיל בגילה?"
אבל עם הזמן למדתי לקבל את העובדה
שכל מה שאנחנו פוגשים ועוברים בדרך שלנו,
הוא חלק מההתפתחות שלנו וסיגלתי גישה שאומרת:
אין לי מה להצטער על טעויות או דברים שעשיתי ולא כ"כ צלחו,
כי גם בזכות הדברים האלו, אני מי שאני היום ברגע זה,
ומכיוון שאני אוהב את מי שאני,
אז בהכרח גם לחוויות האלו יש תרומה וחלק חשוב בעיצובי
ולכן גם חווית חטיבת הביניים והתיכון מבורכות!
ט' – טראנס
מוזיקת טראנס!
לרקוד אף פעם לא ידעתי, זה משהו עם הצעדים שאף פעם לא הסתדר לי
וגם משהו עם עצמי חסר הביטחון שהתבייש להראות,
התבייש לזוז להתפרע ולצאת מהקווים
לכן מעולם לא התחברתי לריקוד למרות שאני מאוד אוהב מוזיקה.
ואז
ואז הגיע הטראנס אי שם בשנות ה-80 ו ה-90,
המוזיקה הזו הקצבית המהפנטת זו שלא צריך לדעת בה חוקים או צעדים,
זו שבעיקרון רוקדים לבד, עם עצמך (גם אם ברחבה יש עוד אלף איש)
מוזיקה וקצב שנכנסת לגוף ולנשמה וגורמת לאנרגיה לזרום לקפוץ ולזוז.
עד היום טראנס זה מה שאני אוהב לרקוד
זה מה שאני אוהב לשמוע כשאני זקוק לאנרגיה.
טראנס זה חופש.
טראנס זה להסתכל פנימה ולבטא את עצמי
ככה as is בלי מחשבה בלי תיכנון,
עם המון ספונטאניות וכייף.
אני כבר בקושי הולך למסיבות טראנס
אבל כשהבנות שלי יגדלו עוד קצת
ואוכל לבלות במסיבה עד אור הבוקר,
אני בהחלט מתכוון לחזור לרחבה…
ראו הוזהרתם😊
י' – יקיצה טבעית
השורה הראשונה שכתובה בספר המחזור בתיכון תחת שמי הולכת ככה
"אודי חמודי הוא ילד עייף – הוא רק קם בבוקר ומיד מתעייף"
יש עוד המשך על רגליי האיילה שלי (הייתי אתלט)
והחוכמה שלי ועוד דברים יותר סימפטיים בנוגע אליי,
אבל היי בואו נודה על האמת, אני אוהב לישון!
וכשאני לא ישן מספיק אז אני…עייף😊
ולא רק שאני אוהב, יש לי גם יכולת וקיבולת מרשימים בנושא.
מכיוון ששינה מרובה לא הולכת כ"כ טוב
עם הקצב של החיים הנורמאליים,
יצא שבמשך שנים ארוכות בהיותי תלמיד, חייל עובד שכיר , ואיפה לא?
תמיד פינטזתי על עולם שבו יקיצה טבעית תהיה זכות בסיסית!
עולם אוטופי כזה שיתנהל בקצב שלי, בהתאם לצרכים שלי
בקצב של המחזוריות הטבעית שלי בנוגע לשינה ועירות
העולם הזה עוד לא נברא וספק אם אי פעם יהיה כזה
אבל אני לא זנחתי את הרעיון
ואני שוקל (יש לדייק עדיין שוקל) לייסד את אגודת היקיצה הטבעית!
(אני מבטיח לעשות זאת ברגע שאחזור לישון כמו שצריך)
ולכל מי שחושב עכשיו "לישון אפשר גם בקבר" (במילים אחרות
לכל הפולנים)
יש לי רק דבר אחד לומר – "תנוחו"! זה טוב לעור הפנים.
כ' – כדורסל
הפועל ירושלים נוער/נערים זה הישג השיא שלי
תחת הדרכתו של המאמן האגדי וחבר המשפחה
יעקוב שרם חוויתי קריירה קצרה מידי (יש האומרים קצרה ב 177ס"מ) .
אהבתי ואני עדיין אוהב את המשחק הזה.
ברחוב רבי צדוק במגרשי הכדורסל של מועדון "כגן",
ביליתי שעות על גבי שעות עם חברי הטוב דורון,
בלשחזר את המשחקים של יום חמישי בערב
ואת הביצועים של אולסי פרי (דורון) ומיקי ברקוביץ (אני)
במדי מכבי ת"א
.
במשך שנים הייתי משחק בכל יום שישי בצהריים
כמה וכמה שעות יפות וטובות כדורסל,
כדורסל בחמישיות שלישיות אחד על אחד או עם עצמי.
שאפתי להיות שחקן וכאמור היתה לי קריירה קצרה בהפועל ירושלים
ואפיודה קצרה עוד יותר בבית"ר ירושלים כדורסל
בדיעבד אני מבין ש"לא היה לי את זה"
לא באתלטיות לא בגובה ולא מספיק בכישרון,
אבל את מי זה מעניין?
בדימיוני אני ג'ורדן שעומד להכריע את המשחק
בזריקת באזר במשחק האליפות.
תודה לכדורסל, תודה לדורון ודורון ג'מצ'י,
תודה לגיבורי ילדות וגיבורי בגרות
ותודה למכבי ת"א ול NBA על שעות רבות ונהדרות
של הנאה וסיפוק מספורט אקטיבי שהפך לפאסיבי ('שלום' כרס קטנה)
שלא סר טעמו😊
הנשים שבניכן יכולות לעצור כאן…
הגברים מוזמנים לכתוב לי במייל חוזר ולענות
על השאלה השנייה הכי חשובה בהיסטוריה
אחרי "מה קדם למה הביצה או התרנגולת? "
וזו השאלה:
"מי שחקן כדורסל גדול יותר
מייקל ג'ורדן או לברון ג'יימס?"
(בין הפותרים יוגרלו חולצה ותקליט)
