חלק שני – פוסט היכרות מא' ועד ת'
התקופה האחרונה היתה "משוגעת" עבור כולנו,
קורונה, פוליטיקה, מלחמה בדרום, אזעקות מקלטים
וממדי"ם… לי אישית היה מורכב ולקח לי זמן למצוא את
האנרגיה ולהשלים את פוסט ההיכרות הזה, שהעיקרון שלו
פשוט: דרך האלף בית העיברי, דרך כל אות לספר סיפור
אסוציאטיבי קצר על עצמי, שירחיב את ההיכרות בנינו.
אז הנה עכשיו סוף סוף יוצא לאור החלק השני של פוסט
ההיכרות מא' ועד ת' והנה הוא לפנייכם😊
ל' – לידה
הלידה של ליה (גם בל') בתי הבכורה היה אחד הרגעים המרגשים בחיי!
אין לי מילים לתאר את החיבור הראשוני הבסיסי בנינו,
כשהורדתי חולצה בחדר הלידה וחיבקתי אותה “עור לעור” skin to skin
והבטנו זה על זו…זו הייתה ועודנה אהבה ממבט ראשון!
אבל לא על הלידה הזו אני רוצה לספר…
הלידה שעליה אספר זו הלידה השנייה שלי עצמי…מה שחלק מחבריי
מכנים "אודי החדש"…זו הייתה לידה לאחר הריון ארוך…אפילו מאוד
ששיאו בהתאהבות שלי בעצמי ולראשונה בחיי באישה בשר ודם בגיל 37.
בדיעבד אני יודע שלא אהבתי מספיק את עצמי ולכן לא אפשרתי לעצמי להתאהב קודם…
כמו שאמרתי ההיריון היה ארוך מאוד,
והוא כלל מגוון רחב של התנסויות וחוויות מכל הסוגים והמינים,
חוויות ארציות וחוויות רוחניות, חלקן כואבות וחלקן משמחות,
שהתרחשו בארץ ובעולם והמשותף לכולן הוא ההתפתחות והגדילה שלי.
ההריון או "המסע" שלי אל עצמי נעשה באמצעות חברים
ואנשים נפלאים שפגשתי בדרך,
שאני מוקיר להם תודה עד עצם היום הזה!
בזכות המסע הזה וההתחברות אל עצמי
הצלחתי להגיע אל עצמי, לשבור דפוסים ישנים וכואבים
וללמוד לאהוב את עצמי כמו שאני,
מה שאפשר לי לשנות בצורה מהותית מערכות יחסים בחיי,
את תפיסת הערך העצמי שלי ואפשר לי לראשונה בחיי להתאהב
גם בעצמי וגם באחרים ולממש את עצמי
מימוש שהתבטא במגוון תהליכים שהביאו אותי
למהלך של שינוי קריירה (תחזיקו חזק)
ממתכנן ערים מומחה בתכנון תחבורה למטפל נפשי רגשי.
ברובד האישי, בעקבות הלידה השנייה שלי נפתחתי לעצמי ולעולם,
התחלתי לזוז ולהתנועע בחופשיות הרבה יותר גדולה בתוך הגוף שלי
מה שהביא לי שמחה חופש אהבה והכרה.
בעקבות הלידה הזו השתנו אצלי דפוסים,
והשארתי מאחור את מי ומה שעיכב אותי
הקמתי משפחה, פגשתי אנשים חדשים
ויצרתי קשרים חדשים, קרובים ומתאימים
והשארתי מאחור את "אודי הישן".
אודי הישן והחמוד שלעולם יהיה חלק ממני,
החלק שהיה נדרש כדי להביא ללידתו של "אודי החדש"
זה שאתם מכירים.
אז אין צורך להביא מתנות ל"לידה",
זה היה מזמן ומבחינתי העיקר שאתם פה.
מ' – מלופון
מלופון זהו כלי נשיפה ממתכת, שדומה מאוד לקרן יער.
(זוכרים את המנגינה של "בית קטן בערבה"? הצליל המוביל שם זה קרן יער)
בכיתה ד' או ה' בעקבות מבחני שמיעה שנערכו בביה"ס גבעת גונן בו למדתי
נבחרתי לקבל כלי נגינה ללמוד עליו
ולהצרף לתזמורת כלי הנגינה ממתכת המפוארת של ביה"ס
זאב נווה (ז"ל) המנצח של התזמורת
יחד עם צ'רלי המורה האישי האגדי
בחרו עבורי את המלופון, אין לי מושג למה
אולי מכיוון שלא הייתי מספיק גבוה וגדול
עבור כלי "כבד" יותר כמו טובה או טרומבון
ומצד שני לא הייתי צנום מספיק לחצוצרה…
אהבתי את המלופון וניגנתי עליו 6 שנים עד כיתה יב'.
כשבאמצע היה פלירטוט עם האפשרות
לעבור ללמוד באקדמיה למוזיקה (– בחרתי שלא)
כל יום רביעי אחה"צ הייתה חזרה של התזמורת
ובין לבין היו שיעורי נגינה אישיים שבזכותם
היו שולפים אותי משיעורים רגילים….
הו איזה תענוג זה היה לצאת באמצע שיעור משעמם
לשיעור נגינה עם צ'רלי…שיעור שלא פעם היה נגמר
במשחק פינג פונג סוער😊
והיו גם מגוון הופעות באירועים בירושלים.
יחסי לנגינה ולתזמורת היה אמביוולנטי,
מצד אחד השתתפות בתזמורת הייתה מעין
"תו איכות" אישיותי ובאמת היו בתזמורת
אנשים מאוד איכותיים וחברים נהדרים!
ומצד שני זה היה תובעני וקשה, להתאמן בבית שעות, וליסוע לחזרות
בעיקר היה לי קושי להסתובב באוטובוסים
עם המזוודה המיוחדת של הכלי
ולהתמודד עם שאלות של "ערסים" בשכונת קטמונים,
שרצו לדעת מה אני סוחב שם, רדפו אחרי והקניטו אותי
כשסירבתי לפתוח באמצע הרחוב את המזוודה ולהראות להם…
המלופון והתזמורת לקחו אותי קדימה ללא ספק!
אבל גם עימתו אותי עם חשש (שהבאתי מהבית, עיין ערך "לידה")
ופחד להיחשף ולהתבלט….
בתזמורת ניגנתי "קול שני",
קול שני עוסק בד"כ בליווי ותומך בקול הראשון,
ואני תמיד חששתי מהיום שבו דני או ניסים,
שניגנו קול ראשון יחלו או לא יגיעו לחזרה
ואני אצטרך להחליף אותם כקול ראשון
ואהיה חשוף לביקורת של זאב
שיותר מפעם הרים את קולו כשהיו טעויות
וכך אתגלה במערומי חשוף לעיני כולם…
במהלך השנים התחברתי יותר ויותר לקול הראשון שלי
הגעתי לקדמת הבמה במגוון דרכים, אירועים וחוויות
והמסע הזה עוד בעיצומו,
אני די בטוח שהמסע שלי לקדמת הבמה
עוד לא תם וצפויות הפתעות…
stay tuned
נ' – נמשים
אני אתחיל בווידוי קטן
אני ג'ינג'י (לשעבר)
בילדותי הייתי עם שיער כתום שלאט לאט הלך ונעלם
(גם השיער עצמו הלך רחמנא ליצלן)
אבל אני כרגע מתכוון לצבע,
שהפך באיטיות מכתום לחום…
בנוסף לשיער הכתום היו לי גם שפע של נמשים ונקודות חן
בצבא הייתי כבר יותר חום מכתום, ולמזלי הגדול בכל מסגרת שהייתי בה
היה שם תמיד ג'ינג'י יותר "אמיתי" ממני, יותר מובהק,
ככה שהקריאה "היי ג'ינג'י – לך למטבח/תורנות/שמירה"
איכשהו לרוב פספסה אותי כי אני הייתי "רק" ג'ינג'י לייט
לא ברמה של "ג'ינג'י ג'ינג'י" ששולחים אותו לתורנות כזו או אחרת
לקח לי שנים רבות ללמוד לאהוב את הג'ינג'יות שלי ובעיקר את נקודות החן
הרבות שלי, שהיו לא פעם סיבה ללעג
האמירה האכזרית ביותר שנאמרה לי בהקשר הזה כילד הייתה
"אלוהים חירבן עלייך עם מסננת בלידה"
אני לא זוכר מי או מתי זה נאמר אבל זה היה צורב.
היום אני כבר במקום אחר, למדתי לאהוב את עצמי ואת הגוף שלי
כשהשיא היה באיזה פסטיבל של ערומים, שם לראשונה
העזתי להיות ולהיראות ערום בציבור.
ס' – סויה
זה התחיל קצת אחרי שהגעתי לגיל 40
הייתי שותה את הקפה שלי בבוקר ומייד
רץ לשירותים לשחרר "יציאות רכות"
שלא לומר מימיות שהיו לי (סליחה על הגרפיות שבתיאור)
לקח לי זמן אבל מתישהו התחלתי להבין את הקשר שבין
הקפה עם החלב שאני שותה על הבוקר לבין אותן יציאות…
כשהבנתי, גיליתי שהעמידות שלי ללקטוז כבר לא קיימת
ושהפכתי להיות רגיש לחלב.
ככה התחיל המסע שלי אל הסויה ואל הטבעונות.
ומה שהתחיל מסיבות גופניות /בריאותיות מהר מאוד
התחלף בסיבות הומניות.
ככל שקראתי והעמקתי בנושא הבנתי שאני לא רוצה להיות שם
שאני לא רוצה לתת ידי לתעשיות המנצלות האלו שאין בהן חמלה
וצער בעלי חיים כלל וכלל.
מעולם לא הייתי אוהב חיות גדול
ועדיין, החומרים שנחשפתי אליהם
(ושאני בטוח שרוב מי שיסכים להיחשף יגיב דומה)
לא איפשרו לי להישאר אדיש ולהמשיך לעצום עיניים
ולומר לעצמי שהצריכה האישית
הקטנטנה שלי של מוצרים מהחיי, לא ממש עושה הבדל
ושאני יכול להמשיך עם קצת חלב בקפה ופה ושם סטייק קטן…
הפכתי להיות טבעוני והמרתי את החלב בסויה,
ואת החלבון שבבשר בחלבון סויה.
לא הפסקתי לאהוב בשר ועד היום קשה לי עם גלידות וקינוחי שוקולד
אבל החלטה זו החלטה ואני לא משתף פעולה, לא קצת, לא בקריצה
לא בשתיקה ולא בשום דרך ואני גאה על כך.
ע' – ערד
[דמיינו מוזיקה מסרטי ג'יימס בונד]
ערד.
אודי ערד
שם המשפחה שלי הוא ערד, כמו העיר.
הסיפור שרץ במשפחה הולך ככה:
אבא שלי שבמקור היה זילברשטיין
החליט יחד עם אימי לשנות ולעברת את שם המשפחה
מזילברשטיין לערד, כשהרציונל (הקצת מוזר יש לומר)
הוא זה:
זילברשטיין זה בעצם סילבר, שזה מתכת שנקראת בעברית כסף
משום מה העיברות של השם לכספי לא מצא חן בעיניו
והוא החליט ללכת על ארד שזו גם סוג של מתכת
אבל מכיוון שארד מתחיל באות א' חשבו הוריי שזה יהיה עוול,
לנו הילדים (עוד בטרם נולדנו)
שיקראו את השמות שלנו בבדיקת הנוכחות בבוקר בביה"ס,
ראשונים…
הם כנראה כבר צפו את האיחורים הכרוניים שקיימים במשפחה
(תודה לאל עליי זה פסח)
והחליטו על כן לבחור באות ע' במקום באות א',
וכך שונה שם המשפחה לערד באות ע'
מאז שאני זוכר את עצמי ששואלים אותי לשמי
אני עונה "אודי ערד בע' "…ומיד מוסיף
"הערד בע', לא האודי שזה בא' "
אז "נעים מאוד –אני אודי ערד בעין'"
😊
פ' – פסיכותרפיה
ההתמחות שלי היא בפסיכותרפיה אקזיסטנציאליסטית
שזה בעברית פסיכותרפיה קיומית
שעל קצה המזלג זו פסיכותרפיה (פסיכו=נפש, תרפיה=טיפול)
שמבוססת על ה"אמיתות קיומיות" – מוות, בדידות, חופש ומשמעות
שכל אדם אם ירצה או לא, חווה או יחווה בחייו.
ולכן השאלות הקיומיות במוקדם או במאוחר ישיגו כל אחד מאיתנו😊
האמיתות הקיומיות האלו מעוררות באופן טבעי חרדה,
כי מי רוצה למות, בודד ובתחושה שחייו היו חסרי משמעות?
והחרדה, היא בתורה, יכולה להוליד כל מיני פתולוגיות,
מכאובים וסבל נפשי שמביאים אנשים לטיפול.
הגישה האקזיסטנציאליסטית מעודדת אנשים
להסתכל באומץ ובאותנטיות
על עובדות הקיום האלו, להתקרב ולגעת בחרדה
(שמהווה הזדמנות לאותנטיות)
הנה כמה עובדות קיום מרכזיות:
– כולנו נמות
– כולנו בסופו של דבר גם בודדים (לפעמים גם כשאנחנו שוכבים במיטה לצד אדם אחר)
– כולנו נבהלים מחופש (למרות שמייחלים לו) וחוששים לפספס את ייעודנו
– כולנו יותר מהכל מחפשים וזקוקים למשמעות, ועוסקים בשאלה "בשביל מה?"
בשביל מה אנחנו פה , בשביל מה שווה כל הקושי הזה? למען מה? למה אני חיי?
הקבלה של עובדות הקיום היסודיות הללו
מאפשרת לחיות חיים יותר שלמים יותר אותנטיים
מתוך השלמה ולא מתוך פחד
אל הפסיכותרפיה האקזיסטנציאליסטית הגעתי לאחר
חיפוש ארוך שנים של עצמי, גם אישי וגם מקצועי
(המקצוע הקודם שלי תאמינו או לא הוא מתכנן תחבורה…כן כן…)
כשהגעתי, מיד הרגשתי "בבית", כיוון שבאופן טבעי
אני עסוק בשאלות האלו וחוקר אותן לגבי עצמי ולגבי אחרים.
מצאתי בפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית ובפסיכותרפיה הזו
מענה, סדר ותשובות שעוזרות לי בחיים האישיים שלי
ועוזרות לי לעזור לאחרים בקליניקה.
גם אתם מוזמנים 😊
צ' – צירופי מקרים
בצעירותי לא האמנתי בצירופי מקרים,
הייתי נער ואדם מאוד מאוד רציונאלי
הגיוני, "מדעי", כזה שלא מחובר לרגשות שלו
אחד שמתוך רצון לשליטה, וגם סקרנות
התאמן בלהיות "פוקר פייס" – כזה שלא רואים עליו כלום מבחוץ
מצד שני, היה ועדיין קיים בי צד שנמשך אל "הלא נודע"
אל המיסטי שבחיים.
אני זוכר שאחד הדברים שמאוד רציתי לעשות
היה מעין "ניסוי" שנוגע לגילוי עתידות, שמערב קוראים בקפה
אסטרולוגים מתקשרים או שאר חוזי עתידות…
התוכנית שלי הייתה כזו:
לקבוע פגישה ולהגיע אליה, לבוש בצורה הפוכה
ממי שאני באמת, שזה אומר באותם ימים (ועד היום למעשה)
מוחצן, רועש רעשני וצועק – נניח עם שיער מחומצן, עגילים
ואיפור משהו בסגנון אביב גפן,
או לחלופין לבוש כחרדי בשחורים
ואז לשתוק בפגישה, לא לדבר כלל
ולא לתת לאותם בעלי כישרון,
שום הזדמנות לקרוא אותי או להוציא ממני מידע, שיכול
לרמוז על "האני האמיתי" שלי ולהכשיל את הניסוי…
רציתי לדעת באמצעות הניסוי האם יש כזה דבר
קריאת עתיד, גורל וכל מה שנלווה לזה.
בפועל, מעולם לא ביצעתי את הניסוי, כנראה שלא
היה לי אומץ לשנות את החזות שלי בצורה הזו ואולי
חששתי מהתשובה…
שנים אח"כ התגלגל לידי ספר (אחד מכמה)
שהיה מבחינתי "חומר נפץ"
ספר שטלטל אותי ופתח לי את התודעה
השם של הספר שנכתב ע"י דיפאק צ'ופרה הוא
"כוחם של צירופי מקרים"
אני לא ארחיב כרגע על תוכן הספר ואני ממליץ בחום לקרוא
אותו.
הספר הזה היה צעד משמעותי עבורי בידיעה שאין
באמת צירופי מקרים במובן הפשוט, והוא עזר לי
להבין שכולנו מחוברים, גם כשנדמה שלא
ואז אנחנו נוהגים להגיד "זה צירוף מקרים"
אסיים בכך, שאני מאמין שאין זה מקרה
שאתם ממש עכשיו קוראים שורות אלו
ומי יודע, אולי עוד נגלה את החיבור בנינו, בחוויות אחרות…
ק' – קריירה
את הקריירה שלי התחלתי רק בעשור הרביעי של חיי
עד אז התנסיתי חיפשתי בדקתי ובעיקר תעיתי
בגיל 20 לא ידעתי "מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול"
וכך מצאתי את עצמי לאחר הצבא והטיול המסורתי למזרח
נרשם ללימודי תיירות – להיות מדריך טיולים בחו"ל
כמה תמים הייתי כשחשבתי שאהבת הטיולים שלי
לימודי הגיאוגרפיה ההיסטוריה והאומנות בתואר הראשון
מכשירים אותי להיות ולהנות מהדרכת טיולים…
העיסוק הזה היה מאוד קצר ולאחריו הפכתי להיות "מתכנן תחבורה"
או כמו שחבר טוב קרא לי "אורבניסטה" (URBAN)
בהתחלה היה לי נחמד כמתכנן תחבורה, הרגשתי
שאני בכיוון הנכון, עברתי מלעבוד במשרד התחבורה בירושלים
למשרדי תיכנון והנדסת תחבורה בתל אביב
וכיועץ למשרד התחבורה ורכבת ישראל
והיה נדמה שאני על הסוס…(קולות רקע של דהירת סוסים בבקשה)
אבל לאחר כמה שנים הבנתי יותר ויותר
שאני עוסק בתכנון תחבורה, אבל לא באמת
אוהב את כל מה שנלווה לתפקיד…
אהבתי 20% מהעשייה, בעיקר את היצירתית שבתכנון
וסבלתי מ -80% של כל השאר…איסוף המידע, הבירוקרטיה
האיטיות שביישום ועוד…
וכך בעודי עומד בפקקים של הבוקר ואחר הצהריים
אל המשרד ומהמשרד המפונפן בו עבדתי בצפון ת"א
מצאתי את עצמי תוהה מתלבט ושואל שאלות קיומיות מסוג:
"האם זה מה שנועדתי לעשות בחיי? לתכנן עוד כיכר,
עוד רמזור, עוד מסלול לקו אוטובוס, עוד נספח תחבורה לתב"ע?"
ומיום ליום התשובה שחזרה אליי ממעמקים
הייתה צלולה וברורה – "לא"
וכך מצאתי עצמי בשנת 2003 מניח על השולחן מכתב פיטורים
ונוסע אל הלא נודע, עם כרטיס בכיוון אחד (שוב)
לדרום אמריקה הנפלאה, לטיול של שנה.
שם בנופים בדרכים ושפע החוויות, הבנתי סופית
שנועדתי לדברים אחרים, וכך עם חזרתי התחלתי
בלימודי "קואצ'ינג בגישת פסיכותרפיה" והתחלתי את מסע
הקריירה "למקום הנכון" עבורי, בו אני נמצא בתשוקה גדולה
עד היום כמאמן ומטפל.
עם השנים פגשתי בכיסא מולי רבים וטובים
שהלכו לאיבוד בדרך המקצועית שלהם
וגיליתי לא פעם שמה "שמסתיר" להם
ומונע מהם את הבהירות לגבי הכיוון המקצועי שלהם,
זה מה שהסתיר גם לי…מכאובים וכאבים רגשיים
שהפריעו "לאני האמיתי" והאותנטי שלהם
להנכיח את עצמו ולהתוות את הדרך
עבורם רציתי כלים נוספים, רגשיים, חזקים יותר,
שיצליחו להבקיע את חומת הפחדים והחששות
והחלטתי ללמוד "פסיכותרפיה אקזיסטנציאליסטית"
לימודים של 3 שנים, שהפכו אותי למטפל רגשי
מוסמך שיודע כיצד להתמודד עם מעצורים וכאבים רגשיים.
היום אני גם מטפל וגם מאמן,
לפעמים רק מאמן ולפעמים רק מטפל
אבל הרבה מאוד אני גם וגם, ואני מוצא שזה
נותן ערך מוסף מאוד משמעותי ללקוחות שלי,
למטופלים זה מאפשר לקבל גם מימד פרקטי לתוך התהליך הרגשי
ולמתאמנים זה מאפשר להעמיק במימד הרגשי
ולמוסס כאבים וחסמים רגשיים.
באימון יש מושג שנקרא walk the talk
כלומר תהיה הדבר שאתה מלמד
לך בדרך בעצמך לפני שתנחה אחרים.
היום אני יכול לומר בגאווה שאני כזה!
אני יודע על מה אני מדבר כשמדובר
בשינוי קריירה, עשיתי זאת בעצמי,
נכנסתי לבורות, עשיתי את הטעויות
ואני מכיר את דרך היציאה
אתם מוזמנים להצטרף אליי למסע – הניווט והקפה עליי!
ר' – רימון (טורס)
כשחזרתי מהטיול הגדול הראשון שלי (היו שניים)
אי שם באמצע שנות ה-90 , מלא התלהבות ושיכרון חופש
לאחר שנה במזרח הרחוק
הייתי כל כך נלהב ויחד עם זאת כל כך אבוד (בדיעבד)
שכל מה שרציתי זה להמשיך לטייל ולספוג עוד מהחופש
שיש בטיול ממושך בעולם.
ההתלהבות מהטיול שלי במזרח הרחוק, הביאה אותי לחשוב
שלהיות מדריך טיולים בחו"ל זה הפתרון המושלם עבורי
וכך מצאתי את עצמי נרשם לקורס של משרד התיירות
לליווי קבוצות בחו"ל.
הקורס היה מרתק ונפלא, ובסיומו קיבלתי "תעודה"
שכמו שאומרים הגששים "אפשר לעשות ממנה טיירה"
הייתי מחויב לעבור התמחות סטאז' בחברת טיולים
כדי לממש את הלימודים ולהפוך אותם לעיסוק ממשי
כך מצאתי עצמי מלווה טיול של חברת רימון טורס
כסטז'ר, של המדריך הנפלא עוזי. טיול של 21 יום לאירופה
הקלאסית – איטליה שוויץ, צרפת אנגליה.
כשהרעיון היה שבסוף הסטאז' אקבל להדריך קבוצה לבדי
באותו המסלול.
זהירות ספויילר: זה לא קרה.
מעבר לידע הרב שנדרש ממדריך טיולים,
ברמה של השליטה בהיסטוריה המקומית
נדרשים ממדריך טיולים בחו"ל
עוד מגוון כישורים מרשימים כמו:
- יכולת ניווט במקומות שלא היית בהם מעולם (אני מדבר על טרום עידן הוויז)
- יכולת לתת תחושה כאילו שאתה מכיר את האתר/מקום היטב גם אם זו הפעם הראשונה או השנייה שלך במקום, החל ממיקום השירותים ועד למחירים המעודכנים בקפיטריה
- יכולת לדבר ולדבר עד אינסוף על הכל ועל שום דבר – במילים אחרות כדאי לאהוב במה ומיקרופון כדי להצליח בתפקיד
- יכולת להפעיל קהל מגוון ונודניק (אם יורשה להכליל לגבי התייר הישראלי) במהלך הנסיעות האינסופיות באוטוסטרדות של אירופה
- והכי קשה מבחינתי, יכולת להתגבר ולהחזיק מעמד ערני במהלך הנסיעות לצורך הפעלות ותפקוד על תקן צוות הווי ובידור, לחברי הקבוצה שלא ישנים בנסיעות, כל זאת גם לאחר מספר ימים שמתחילים ב 6:00 בבוקר ומסתיימים סביב חצות…
לחלק גדול מהרשימה הזו יש פתרונות ושטיקים מקצועיים
כדי ליצור את התחושה הזו,
למשל כשאתה וגם הנהג המקומי (לפעמים גם הנהג חדש)
לא מכירים את הדרך למלון יעד/ספציפי
וכדי להימנע מעצירות מביכות של חיפוש הדרך
ומתן תחושה לקבוצה שהמדריך לא מכיר את הדרך
אז סימן שדפקו אותנו – עלייך לשכור בשושו מונית מקומית
שתיסע לפני האוטובוס ותוביל אותו ליעד…
אז למרות שהסטאז' היה מוצלח
והובטחה לי עם החזרה ארצה קבוצה משלי
רצה הגורל שיהיה משבר כלכלי, שיבטל את
רוב הטיולים, כך שבסופו של דבר לא זכיתי
לממש את הלימודים ולהפכם (תודה לאל יש לומר בדיעבד)
למדריך טיולים.
מה שכן, מאותו טיול חזרתי עם החברה הרצינית
הראשונה שלי, שהייתה אחת המטיילות בקבוצה.
אז להיות מדריך זה קשה ולא מתאים לכל אחד
אבל לפעמים יש גם בונוסים אחרים😊
ש' – שוקולד
אני מטורף על שוקולד.
אומרים ששוקולד זה תחליף לאהבה,
שהוא מעורר בנו דברים תחושות דומות
שהייתי ילד בירושלים בשכונת גילה
אהבתי ללכת עם אמא שלי לסופר
ותמורת עזרה בסחיבת הסלים
הייתי מקבל חבילת "שוקולד קרוקנט"
שוקולד עם פצפוצי אורז שזה היה השוקולד האהוב עליי
והייתי "יורד" על החבילה בשניות. פשוט מחסל אותה בקצב שיא
תענוג.
אהבת השוקולד לא עזבה אותי וקשה לומר שהפכתי להיות
אנין טעם, או שאני מבין משהו מיוחד בענייני שוקולד
אבל, היו ימים שחבילת "פסק זמן" הייתה מבחינתי
פאר היצירה של השוקולדים….פסגת פסגות התאווה
במהלך הדרך היו גם אגוזי, טוויסט, ושוקולד רוזמרי המפורסם…
ואח"כ באו המקופלת הישראלי ופלייק התאום שהגיע מחול
והיו גם אצבעות שוקולד קיט-קט (כיף כף זה החיקוי המקומי)
ומוצארט וגודייבה.
אבל אני פטריוט ישראלי העדפתי העדפה ברורה ופרובנציאלית
את השוקולד הישראלי.
היום אני טבעוני ואני נמנע מחלב, מה שמצמצם עבורי מאוד
את האפשרויות. כן, יש שוקולד ללא חלב טעים מוצלח מאוד
(נסו את שוקולד וחטיפי "פנדה" – חברה ישראלית צעירה)
אבל זה עדיין לא מגיע לרמה של זיכרונות וטעמי הילדות…
אם יש משהו היום שאפשר להגיד שקשה לי בטבעונות
זה הוויתור על השוקולד יותר מכל דבר אחר (לא באמת)
למזלי עם הגיל והאהבה שהגיע לחיי משהו בתאוות השוקולד
שלי התמתן מאוד
אבל עדיין כמעט בכל הזדמנות של בחירת קינוח
אני אלך על השוקולד!
ת' – תל אביב
תמיד אהבתי את תל אביב
את הים את אנרגיית החיים שיש בכל מקום
וכן כן אני יודע שאולי לא תזדהו, אבל אני
אוהב גם את הלחות והחום של אוגוסט שיש בתל אביב
כשעברתי לתל אביב לראשונה בגיל 30 הופתעתי לגלות
שאין בעיר הזו כמעט צורך בגופיות ארוכות כי רוב השנה
זה סוג של קיץ למעט חודשיים או שלושה מעט קרים בחורף
אני זוכר שבשנה הראשונה היו לי בארון בתל אביב
משהו כמו 15-20 גופיות ארוכות מיותמות, שלקח לי זמן להאמין
שלא אזדקק להן יותר…(כמו גם לסוודר העבה ההוא שסחבתי מנפאל)
אני זוכר שאבא שלי היה אומר שאין כמו ירושלים (הוא הגיע לעיר
בשנות ה-20 שלו כדי ללמוד פסיכולוגיה באוניברסיטה העברית)
ואני הרגשתי קצת כמו בוגד בגלל שאהבתי
את תל אביב ועוד יותר אהבתי לחיות בה
מה שמשעשע זה שלאחר שאני עשיתי את הצעד ועברתי לתל אביב
אחד אחד, כל אחד בזמנו, כל בני משפחתי עברו גם הם לתל אביב
ובסופו של דבר, לא נותר ולו נציג אחד במשפחתנו לירושלים…
חייתי במרכז תל אביב 12 שנים.
בתחילה ברחוב מנדלסון הסמוך לשדרות בן גוריון
בהמשך ברחוב שלמה המלך, הסמוך לדיזנגוף
ובהמשך ברחוב השופטים…
למרות שאיכות הנדל"ן שגרתי בה הייתה באופן
כללי "מינוס"…דירות 2 חדרים ישנות ורעועות…
המיקום מבחינתי עשה את הכל…
כמה אהבתי להרגיש מיד במרכז העניינים
כשאני "רק" יורד מהבית לרחוב.
אהבתי את הקפה השכונתי ואת הטיול על השדרות
ואיך אפשר בלי הבחורות התל אביביות (שבתכל'ס רובן
הגיעו, כמוני מחוץ לעיר)…אבל זה כבר לפוסט אחר…
כן, אני אודי , ירושלמי בעבר שאוהב ומעדיף
את תל אביב ! הנה אמרתי את זה!
– סוף –
