לפני כמה שנים בפסטיבל "זורבה הבודהה" באשראם במדבר (מקום נפלא ומיוחד) נחשפתי לבחור בשם משה קסטיאל, שהיה די.גי במסיבת הסיום של הפסטיבל שנמשכה אל הזריחה.
משה קסטיאל ידוע גם כ"טיואר – המואר" גורו ישראלי שהקים את קהילת "פאצ'ה מאמה" בקוסטה ריקה אחרי שנים שבילה בפונה ובאשרמים בהודו.
הבחור די מפורסם בארץ ובעולם – יש הרואים בו שרלטן ואחרים רואים בו מואר. לי לא היתה דיעה אבל הייתי סקרן לשמוע אותו ולנסות לגלות בעצמי האם מדובר באדם רציני שראה את האור או במסומם שמסרב לחזור מהודו, כמו ששמעתי כמה אנשים מדברים …מכל מקום באותה מסיבה הוא כמעט ולא דיבר אבל מהמעט שאמר הבנתי שיש הרצאה שלו כמה ימים אח"כ בסינימטק בתל אביב.
החלטתי לקנות כרטיס, וכמה ימים אחרי זה מצאתי את עצמי בכניסה לאולם המרכזי בסינימטק ת"א שהתמלא אט אט…
הבמה היתה מעוצבת בפשטות, שולחן קטן, כמה כריות , גיטרה והמון נרות – התחושה היתה של מקדש הודי.
תפסתי את מקומי מול הבמה והמתנתי.
באיחור קל נכנס טיואר לבוש בבגדים לבנים, יחף, ועלה לבמה, כולו מקרין "גורואיות".
הוא התיישב על כרית במרכז הבמה והסתכל על הקהל ושתק.
הקהל באולם, השתתק בציפיה לדבריו.
למי שמנוסה בסדנאות מהמזרח , זה די רגיל שלוקח כמה דקות של שקט לפני שמתחילים לדבר.
כך שזה הרגיש לי טבעי (במיוחד שרשמי הפסטיבל היו עדיין טריים ) לשבת בשקט באולם ולהסתכל עליו מסתכל עלינו וסוקר אותנו.
הקהל בעולם היה מעורב, קהל רגיל, חלק היו בבירור מה שמכונה "יוצאי הודו" לבושי שרוואלים וראסטות, וחלק היו אנשים רגילים, שלבושים רגיל, טווח הגילאיים היה כמו בכל הצגת תיאטרון.
השקט נמשך.
הוא פשוט ישב שם והמשיך להסתכל על הקהל.
לאחר כ- 10 דקות מישהו בקהל התחיל למחוא כפיים כמנסה לאותת – "זה בסדר אנחנו מוכנים- תתחיל לדבר"
כמה אנשים הצטרפו למחיאות הכפיים, אל השקט מצד הבמה נמשך.
עברו עוד כמה דקות ורחש התחיל לעבור בקהל, צחקוקים של מבוכה, וכמה קולות של חוסר שביעות רצון מהמוזרות שבסיטואציה.
והשקט מהבמה ? נמשך.
לאחר כ- 20 דקות של שתיקה נוצרה דממה באולם.
השקט נמשך.
אני זוכר את עצמי מנסה להבין "מה הקטע"? האם בשביל זה באתי? ועוד מחשבות מסוג "איזה חוצפה יש לו לבוא להרצאה של שעה ולשתוק 20 ומשהו דקות", "עוד רגע אני קם והולך" וכו וכו
השקט מהבמה נמשך.
באולם נשמעו פה ושם ליחשושים אבל אף אחד לא העיז לקום מהמקום או לעשות מעשה.
ישבנו כך באולם עוד כ-20 דקות. אני כבר "השלמתי" עם השקט ועם האין הרצאה, וחשבתי שלא אוכל ללמוד הרבה על ומהאיש הזה.
אחרי 45 דקות בערך מרגע העלייה לבמה, טיואר התחיל לדבר ואמר – באתי לדבר איתכם על "השקט שבעין הסערה".
הוא המשיך לדבר עוד כחצי שעה.
זו היתה הרצאה מבריקה על הדרך לגילוי עצמי דרך העוצמה שבשתיקה – המסר הכללי של ההרצאה היה: בכל אחד מאיתנו מתרחשת סערה תמידית, אך בעין הסערה במרכז ההוריקן או הטורנדו, ישנו אזור שקט שליו ורגוע. שנגיש לנו תמיד.
אני חושב, שלאחר הפתיחה הכל כך לא שגרתית להרצאתו כל הנוכחים הרגישו דרך החוויה האישית שלהם, את הסערה האישית שלהם ואת העוצמה שבשקט.
כשהסתיימה ההרצאה לא דיברתי עם איש, הלכתי נפעם הביתה,
אני לא יודע האם משה קסטיאל/טיואר הוא אדם מואר ואם יש כזה דבר בכלל. אבל אני כן יודע שבאותו יום קיבלתי ממנו שיעור גדול וחשוב שהיווה אבן דרך, "בדרכי שלי בחיים", לכיוון השקט והשלווה שלי.
עבורי הוא איש גדול.
אז היום אני רוצה לאתגר אותך בשתיקה.
למה הכוונה?
1. קצת יותר לשתוק, קצת פחות לדבר. ותוך כדי השתיקה לנסות לשים לב לאן נודדות המחשבות. איפה המיקוד שלך, בחוץ/בפנים? האם יש מחשבות חוזרות? מה מעסיק אותך?
2. לנסות לשים לב האם את/ה מאלו שנוטים למלא את החלל במילים כשמגיע שתיקה עם אדם אחר? ואם כן, וגם אם לא – מה המקור של זה אצלך?
3. ואחרון חביב – להחליט לעשות השבוע 3 מדיטציות של 10 דקות בשתיקה ועיניים סגורות כדי להתחבר ל"שקט שבעין הסערה" שלך.
אשמח לשיתוף בחוויה שלך במייל חוזר!
שבוע טוב
_____________________________
אודי ערד – המאמן שלך לקבלת החלטות חשובות
