פסיכותרפיה ואימון לקבלת החלטות

פנל שהתקיים בכנס המדעי להנחייה וטיפול קבוצתי:הדרה-שייכות-תשוקה 13-14 ביולי 2008 במכללת ספיר יו"ר הפנל: ד"ר ארנון לוי פסיכולוג קליני ומאמן אישי יועץ אקדמי של התוכנית.

נושא הפנל : התפתחות תהליך מקביל של אימון קבוצתי בכיתת לימוד לאימון אישי והשלכותיו על פיתוח מודל רב מימדי לאימון אישי וקבוצתי.

מעמדות חברויות לימודים ומה שבניהם בקורס לימוד למאמנים אישיים-חוויה אישית

מרצה: אודי ערד, מאמן אישי ומתכנן תחבורה, בוגר תוכנית שנה ב'.

כהכנה לכנס ולהרצאה היום חזרתי לעיין במחברות שלי מתקופת הלימודים,כשהסתכלתי בשיעור הראשון של הקורס הבסיסי שאותו העבירה הדס אגוזי, הסתכלתי על "שיעורי הבית", שהיא נתנה בסוף השיעור הראשון, אחת השאלות היתה: לחשוב על שלושה שינויים שאני רוצה לבצע ולרשום אותם. כשהסתכלתי על השינויים שרשמתי לעצמי, כתשובה לשיעורי הבית הללו, ראיתי שכתבתי כך:

שינוי המעמד שלי בעבודה לעמדה ניהולית ומשפיעה יותר

שינוי דפוס היחסים שלי עם אחותי הקטנה – לכיוון של יחסים קרובים יותר ופתוחים יותר

שיפור הבטחון העצמי שלי בעיקר בנושא פחד קהל ועמידה על במה

ובכן, לגבי הסעיף השלישי אתם יכולים לראות בעצמכם…שלא תחשבו שאני לא מתרגש, ההפך הוא הנכון, אבל הנה אני. גם לגבי שאר הסעיפים, אני יכול להצביע על שינוי ושיפור, במהלך הקורס כשלושה חודשים לאחר שהחל החלפתי מקום עבודה, (עדיין בתחום התחבורה) לתפקיד של ראש צוות תכנון (ובמקביל גם התחלתי בתהליך הביסוס האישי שלי כמאמן). גם עם אחותי הקטנה, חל שיפור גדול בעקבות שיחה שיזמתי איתה (אגב "שידכתי" בינה לבין סטודנטית שהערכתי, והיא עברה אצלה אימון וגם הנושא הזה קרב בנינו)

אני מספר לכם את זה, כיוון שהופתעתי כשגיליתי בשבוע שעבר , שאלו היו השינויים שרציתי לחולל בחיי, לא הופתעתי מהתוכן של השינויים, אלא מהעובדה שרשמתי אותם ביום הראשון ללימודים ושכחתי מהם…, ועוד יותר הופתעתי שמבלי משים, מבלי שעברתי תהליך אימון רשמי ומסודר על הנושאים האלו, מסתבר שהשגתי את כל המטרות.

בהקשר של ההרצאה של ארנון ומה ששמענו כאן היום, אין ספק כי למעשה מבלי משים עברתי תהליך אימוני במסגרת קבוצתית במהלך הקורס!

ההרצאה שלי תספר על התהליכים בקבוצה דרך העיניים שלי והחוויה האישית שלי ותתמקד בשני צירים עיקריים:

הראשון שכבר החלתי לספר עליו, ואחזור אליו בהמשך, הוא התהליך האישי שלי, מה קיבלתי מהגישה הרב מימדית וכיצד היא השפיעה עלההתפתחות שלי כמאמן.

השני יעסוק בדינמיקה הקבוצתית כפי שאני חוויתי אותה, במהלך הלימודים, בהיבט של מעמדות , תת קבוצות ותהליכים סמויים ופחות סמויים בתוך הקבוצה.

כאחד שלא צמח עם רקע אקדמי של מדעי ההתנהגות (אבא פסיכולוג בבית זה נחשב?) הייתי מחוייב לעבור קורס הכנה שהחל חודש לפני הקורס, בכדי להתקבל ללימודים, קורס ההכנה הועבר על ידי חלק ממרצי התוכנית, והשתתפו בו כמעט ממחצית הסטודנטים , משהו סביב ה-15. במהלך "ההכנה" נוצרו חברויות קרובות ולמעשה עברנו שם תהליך של גיבוש קבוצתי ונוצר גרעין חזק של שותפים לדרך, ותחושה של חלוציות (היתה זו כאמור הפעם הראשונה שהתקבלו סטודנטים שאינם בעלי השכלה ממדעי ההתנהגות). בדיעבד, בראייה לאחור, כאשר החלו הלימודים הרשמיים והצטרפו שאר הסטודנטים שלא היו זקוקים להכנה בגלל הרקע האקדמי שלהם במדעי ההתנהגות עו"ס, פסיכולוגיה, קרמינולוגיה וכו' הם למעשה נתקלו בגרעין של אנשים שכבר התחברו במהלך חודש שלם, הכירו את מרצי הקורס ולמעשה היוו את הגרעין המרכזי של הקבוצה, הגיבוש המוקדם והמוצלח גרם לכך שהמצטרפים החדשים לא הצליחו לפרק את החיבור והאווירה הטובה והם פשוט הצטרפו אליה. נראה שבמובן זה, לפחות בתחילת השנה הגיבוש המוקדם היווה סוג של "פילטר" לכעסים ותחושות בקבוצה הגדולה פילטר שמנע ופירק ועידן את התחושות האלו.

למרות שחולקנו לשתי קבוצות, ההכרות המוקדמת במהלך ההכנה, תרמה לכך שבמהלך ההפסקות היו אינטראקציות גם עם חברי הקבוצה שלנו וגם עם חברי הקבוצה השניה.

יחד עם זאת, די מהר, עם התקדמות הלימודים, התפתחו שתי תופעות מעניינות:

האחת, וכאן ניתן להתחבר לדברים של ארנון הקשורים למתחים הדינמיים ולתחרותיות בין הקבוצות, היא התופעה של זליגה של אנשים מקבוצה אחת לקבוצה השניה. הרקע לזליגה הזו בחוויה האישית שלי הוא הדימוי של הקבוצה שלי, כקבוצה "שווה" יותר ואיכותית יותר. הסבר שלי לתחושה זו בקרב חבריה הוא העובדה שבקבוצה היה גרעין גדול יותר ומגובש של אנשים שהיו ב"הכנה", למעשה מדובר ביתרון מספרי בתוספת חיבור למקבץ אנשים עם יכולות אישיות גבוהות במיוחד, המקבץ הזה הצליח הצליח לקלוט לתוכו חלק מהסטודנטים החדשים שהיו מאוד פתוחים (בהמשך אפרט על תתי הקבוצות) ושגם איתם נוצר במהירות חיבור מיוחד על בסיס חברי בין האנשים, (אי אפשר להפריד לחלוטין בין הפרסונות והאישיות, להצלחת התהליכים).

בפועל זה היה נראה כך, לאט לאט במשך כמה מפגשים בסמסטר הראשון, התחילו להגיע כל פעם בנפרד, סטודנטים מהקבוצה של 14 לקבוצה של 12 .אנשים שבתחילה נאבקו לעבור לקבוצה השניה שהחלה ללמוד בשעה נוחה יותר -14, מצאו לפתע נימוקים וסיבות מדוע דווקא השעה 12 נוחה להם יותר. אני כמובן אומר זאת בחיוך, אבל בסופו של דבר נוצרה קבוצה אחת גדולה של 20 סטודנטים, וקבוצה שניה קטנה של 10-12 סטודנטים.

התהליך הזה לווה בתהליך מקביל, שוב מנקודת מבטי האישית, שגם המרצים "התחברו" ונהנו יותר לעבוד עם הקבוצה שלי, הגדולה קבוצת השעה 12.

בעניין המרצים, נראה שלפחות בקבוצה שאני נמנתי עליה המרצים הפכו להיות חלק מהקבוצה, והתחברו אליה גם ברמה האישית והחברתית. הפער המקובל בין מרצה לסטודנט צומצם מאוד, במידה רבה בזכות האישיות שלהם.

הביטוי לכך הופיעה כמה פעמים במהלך הלימודים:

– ההריון של הדס, (שילדה בסמסטר ב") ושממש הרגשנו שילדתה היא חלק מאיתנו, וההתרגשות היתה גדולה כשהיא באה לבקר עם התינוקת

הדגמת קנדו – קטע מקרב סמוראים שהדגים ארנון באחד השיעורים שנועד לייצג את הנקודה הארכימדית בקרב סמוראים ובאימון.

– ההגעה למפגשי הבוגרים לאחר תום הקורס ותחושת הליווי שממשיכה עד היום!

– קשרים אישיים ומקצועיים שממשיכים לאחר הקורס

התופעה השניה המעניינת היא, התפתחות תתי קבוצות בתוך הקבוצה הגדולה, ארנון הזכיר כשדיבר על מאפייני קבוצה גדולה, שיש תחושות של סכנה, של פחד מהבלעות וכו", זה קרה גם אצלינו ועם הזמן התפתחו הקבוצות הבאות:

תת הקבוצה הראשונה היא קבוצת "הפסיכולוגים" שמה שאפיין אותה זה סקפטיות וציניות לגבי עולם האימון בכלל, – במאמר מוסגר, עד היום אני חושב שלמטפלים עם הכשרה בפסיכולוגיה, עו"ס קשה קצת ל"אכול" עדיין את כל עניין הקו'אצינג, ואני זוכר שבאחת השיחות עם אחת המרצות, שבהכשרתה היא פסיכולוגית ומאמנת, היא הביעה ממש תסכול , עם חיוך כמובן , אבל תסכול, שהמאמנים למעשה באו ו"גנבו" את כל הקצפת מהמטפלים הקלאסיים, ומהגישות הפסיכולוגיות השונות, ועכשיו הם "האלוהים החדש".

התחושה הזו התבטאה כאמור בקבוצת "הפסיכולוגים" בתוך הקבוצה שלי, והם שידרו התנשאות ועליונות כלפי שאר חברי הקבוצה. ולא פעם ביטאו דעות בסגנון "שזה לא רציני" מספיק לא אקדמי מספיק וכו". לי בלטה מאוד (אולי בגלל הצורך שלי באישור וקבלה- עדיף להזכיר בסוף) העובדה שקשה להם לקבל את העובדה שאנשים ללא רקע אקדמי בפסיכולוגיה, מדעי ההתנהגות , יכולים להיות מאמנים טובים. על הרקע הזה במשך הזמן הקבוצה הזו בודדה עצמה קצת, ויצרה אנטגוניזם כלפיה. לרוב ההתקפות שהגיעו על מרצים מסוימים, הגיעו מתוך הקבוצה הזו. כמובן שלפרסונות עצמן יש חשיבות רבה באופן ההתנהלות, אבל במקרה או שלא במקרה, חברי הקבוצה הזו היו דומיננטיים וקולניים במיוחד. חלק גדול מהביקורת שלהם נגע לדרך העברת החומר ע"י המרצה , היה להם רצון לכמה שיותר התנסות מעשית על חשבון העברת ידע פרונטלי והיתה להם (לא רק להם) נטייה להתנדב לכל תרגיל שנדרש.

תת קבוצה נוספת, היתה קבוצת ה"מבוגרים" במקרה הזו המבוגרות (כמעט שלא היו גברים בלימודים), נשים בסביבות ה-50 שבאו לקריירה שנייה או כחיזוק לעיסוק קיים שיכול לשלב גם אימון. הקבוצה הזו היתה חביבה ומקובלת על כולם.

תת קבוצה שלישית, היא קבוצת "הלא משתתפים" התלמידים השקדנים אבל השקטים, שלא מרבים להתערב במהלך הדיונים. קבוצה זו היתה שקטה יחסית וכמעט לא מורגשת, אך מתחת לפני השטח היא רחשה איבה כלפי קבוצת הפסיכולוגים.

תת הקבוצה הרביעית, זו הקבוצה שלי, הורכבה מגרעין של "בעלי מקצועות חופשים" שקלטה לתוכה, אנשים עם רקע טיפולי/ייעוצי, שאפשר לאפיינם כבעלי גישה והתנהלות אישית רכה יותר, ומקבלת יותר.

אם תרצו במלחמת המעמדות ניתן לומר כי קבוצת ה"מקצועות חופשיים" המחוזקת וקבוצת הפסיכולוגים היו שתי הקבוצות הדומיננטיות. שלמרות היריבות הסמויה, יצרו בסופו של דבר הפרייה הדדית.

אפשר לחלק את הקבוצות מעט שונה, בדרך כוללנית יותר, לחלוקה הבאה: ביקורתיים, נמנעים, ומובילים. כאשר קבוצת המקצועות החופשיים, וקבוצת הפסיכולוגים הם המובילים , קבוצת הפסיכולוגים הם הביקורתיים, קבוצת הלא משתתפים, הם הנמנעים, וקבוצת הנשים המבוגרות, הם עירבוב של השלושה (בכל זאת הם היו לתפיסתי תת קבוצה).

השנה האוניברסיטה החלה ביוזמה מבורכת, של העברת אימון ע"י בוגרים של שנים קודמות, לסטודנטים של השנה כאשר המאמנים מקבלים הדרכה ממורי החוג– מעבר לכך שזה מבסס את תחושת ההמשכיות והקשרים המקצועיים שהזכרתי קודם. הדבר אפשר לי להחשף מעט למה שקורה בשנה הנוכחית, גם בהיבטים של הדינמיקה הקבוצתית. (אימנתי 2 סטודנטיות). ונראה לי שתהליכים דומים קורים גם השנה. השנה אני יודע שקבוצת ה"פסיכולוגים" קוראת לקבוצה השניה "הקוסמטיקאיות".

באחת ההדרכות הצטרפתי להרצאת מרצה אורח שהעביר המאמן טל רונן, ושם היה מדהים לראות את האווירה הלוחמנית ואווירת האנטי כנגד מרצה שלא תאם לרוח הקבוצה השלטת "הפסיכולוגים".

גם במהלך לימודי, היתה תופעה של עוינות וכעס שהתעוררו כלפי מרצים (כמה רעים אנחנו יכולים להיות לפעמים). אחד התלמידים אדם משכיל ובעל תפקיד ניהולי בכיר ביותר אמר לי: כשאנו ביחד בכיתה אנו מתנהגים ממש כתלמידי בית ספר ולא משנה איזה תפקידי ניהול בכירים ואחראיים יש לנו בחברה.

אבל נדמה לי שהעובדה שהיה בקבוצה "גרעין" חזק ומגובש ואהוד מאוד על המרצים של קבוצת המקצועות החופשיים מחוזקת בבעלי רקע וגישה מקבלת יותר, גרמה לכך, שהביקורת היתה אמנם קשה אבל מרוסנת ומרוככת.

לקראת סיום

אני רוצה לעבור לדבר שוב מהזווית האישית שלי על הגישה הרב מימדית, ואיך היא השפיעה עלי כמאמן. ולשתף אתכם בחוויה המעצבת שלי בתהליך הלימודים והמעבר מסטודנט למאמן

ראשית, עצם החשיפה למספר רב כל כך של מרצים ומנחים – 5 מרצים ועוד מספר רב של מרתונים ומנחים מהחוץ. היא נפלאה, ותואמת את השפה האימונית של הרחבת זוויות ההסתכלות, העובדה שנחשפתי באופן קבוע למגוון מנחים, שכל אחד היה עם זווית יחודית ופה אני מדבר על שישה קורסים שונים במהלך השנה, למעשה לימדה אותי כי יש הרבה דרכים להגיע לרומא, אין דרך אחת. ארנון דיבר קודם על למידה פעילה, לפעמים במחיר של בילבול שאכן היה בתחילת הדרך,אבל בשפה האימונית, החשיפה הרב מימדית שיקפה לי שזה אפשרי שאין דרך אחת ולמעשה לימדה אותי, שגם אני יכול למצוא את הדרך, מה שאכן קרה…למעשה השיקוף הזה חיזק את הביטחון שלי שגם לי יש מקום עם הסגנון והרקע היחודי שלי, להפוך למאמן טוב

בחוויה המעצבת שלי האישית, מעבר לעובדה שכל המרצים היו בהשכלתם גם פסיכולוגים וגם מאמנים, וחווית הלימודים העשירה את הלימודים והעומק שלהם. היה משהו נוסף! (מתן האישור- לחזור ולחבר לרגישות לתחושה שהפסיכולוגים ציניים וסקפטים קצת לגבי היכולת של אחרים ללא רקע להיות מאמנים)

אבל יותר מהכל , ופה אני חייב להודות לארנון על כך, כיוזם תוכנית הלימודים, עצם העובדה שהוא כפסיכולוג, ביטא גם במילים וגם בהתיחסות שלו ובגישה שלו, את האמונה המלאה שגם מי שאינו פסיכולוג בהשכלתו יכול להיות מאמן מוצלח , חיזקה אותי מאוד בדרך האישית שלי. במיוחד לאור העיסוק הבלתי פוסק שליווה ומלווה אותי ובוודאי מאמנים אחרים, בשאלה " מה ההבדל בין אימון לטיפול, והיכן עובר הקו הדק בניהם?"

אני ממש מודה לו על כך, כיוון שהייתי זקוק בתהליך האינקובציה שלי לאישור הזה.

כאן אולי גם המקום להוסיף שאני חושב שאחת הסיבות הנוספות שתרמה לי באופן אישי והיתה חוויה מעצבת ומאפשרת , וגם שוחחתי על כך עם סטודנטים נוספים, כמשהו שתרם ליצירת חווית הלימודים, לצמצום המרחק בין המרצים לסטודנטים, ליצירה של למידה פעילה, זה היכולת של ארנון להיות "אבהי" לתת ביטוי לכל הקולות, במידה רבה גם ל"ספוג אש", אבל בעיני, חלק מתחושת השייכות והאישור נבעה גם מהדבר הזה.

אם אני צריך לסכם במבט לאחור את החוויה המעצבת שלי במהלך הלימודים, אני חושב שהחשיפה הרב מימדית, יחד עם הלמידה החוויתית, שמבוססת על גיבוש חברתי ולגיטימציה מהממסד (או הכרה), ממי שהם פסיכולוגים, על כך שאפשר וניתן להיות מאמן בלי להיות פסיכולוג, הדברים הללו הם שאיפשרו לי לצמוח ולמצוא את היעוד שלי כמאמן

היום אני כבר לא זקוק לאישור הזה, אבל בתהליך ההתפתחות האישי שלי זה היה מאוד חשוב.

אם נחזור לרגע לגישה הרב מימדית, שאני מלא שבחים עליה, אני חושב שבנוסף לחשיפה למרצים שונים, ויצירת למידה פעילה וחוויתית באמצעות מרתונים מרצי חוץ ועבודה עם חברים , הגישה הפלורליסטית הקנתה לי סל כלים אימונים משובחים:

זה אולי המקום לציין בקצרה את סוגי המרתונים והרצאות החוץ היחודיות שנחשפתי אליהם, החל מהגישה הנראטיבית (הרחבת סיפור חיים, החצנה), דרך אימון תעסוקתי (ג"וב , קריירה, מישין), אימון באמצעות מחשב (כתיבה אוטומטית, מסרים על שומר מסך), גשטאלט (כאן ועכשיו, מוזיקה, שינוי הזכרון והסיפור שלי), אתיקה מקצועית, אימון למתבגרים, מרתון CTI (שממנו לקחתי את עניין רמות ההקשבה ללבל אחר), וכמובן העבודה בפסיכודרמה עם חנן שניר במאי הבית של הבימה, שהופיע אצלינו פעמים, מעבר לזה שהיו אלו מרתונים חוויתיים מהנים הפסיכודרמה העמיקה את ההבנה על הקשר שבין גוף ונפש, וגם נתנה כלים מעשיים ויצירתיים , כמו , "הכסא הריק", "ראיון עם השדון", החלפת כיסאות עם המאומן במקרים של תקיעות, אימון תוך כדי תנועה בחדר וכו". כלים שאני משתמש בהם ונהנה מהם. באופן אישי ההתנסות במהלך לימודיי בפסיכודרמה הייתה עבורי צעד משמעותי להתמודדות עם פחד הבמה שהזכרתי קודם, שלאחריו הצטרפתי לקבוצת תיאטרון פלייבק שאני חבר בה.

לסיכום,

אני חוזר לתחילת דבריי ומתחבר לנושא הפאנל עצמו, והכנס עצמו (הדרה-שייכות-תשוקה) כן עברתי תהליך אימוני במסגרת הקבוצה במהלך לימודי, התהליך היה ספונטני אבל ללא ספק הצליח במקרה שלי ושל חלק גדול מחברי ללימודים.

תודה רבה

ד"ר ארנון לוי פסיכולוג קליני ומאמן אישי יועץ אקדמי של התוכנית.

לפני 3 שנים פניתי לבי"ס לע"ס באוניברסיטת ת"א במטרה להקים תוכנית להכשרת מאמנים שמיועדת לבעלי תואר שני במדעי ההתנהגות ואשר מטרתה לבסס את האימון האישי כתחום עיסוק שמושתת על מדעי ההתנהגות ובעיקר על פסיכולוגיה הומניסטית-אקסיסטנציאלית ועל בסיס אקדמי מושתת ראיות.

התוכנית נבנתה מתוך גישה פלורליסטית שבה מלמדים מורים שכולם פסיכולוגים בעלי הכשרה, או בעלי ידע מעמיק באימון והיא עומדת עתה בסיום שנתה השלישית. תחומי האימון שנילמדו היו מאסכולות שונות. בנוסף לכך התוכנית כללה קורסים ומרתונים חוויתיים (פסיכודרמה, גשטאלט וכו") שמטרתם כפולה: העשרת כלי האימון שבידי הסטודנטים וכן תרומה לדינמיקה הבינאישית שבין הסטודנטים ולעיצוב האישי-מקצועי שלהם. בנוסף לכך ניתן קורס אחד שאני העברתי שמטרתו היתה ליצור אינטגרציה של תפיסה רב מימדית באימון. מטרת העל של התוכנית היתה להגיע למצב שבו בסיום הלימודים יוכל כל סטודנט לגבש את הגישה האישית שלו ליישום המקצוע, והחזון היה ליצור תחום אקדמי של אימון מתוך גישה אינטגרטיבית ורב מימדית.

תחום האימון האישי זכה לתפוצה אקספוננציאלית בשנים האחרונות עד כי בציבור הרחב יש התופסים אותו לעיתים כיורש העדכני של הפסיכותרפיה. למרות זאת קיימת עדיין אי בהירות רבה בקשר להגדרת התחום ולגבולותיו. הקלדה מקרית בגוגל בנושא האימון האישי מעלה תוצאות כמו אימון בבישול, אימון בציור, אימון להתמודדות עם פוביות, אימון בסדנאות העידן החדש למיניהן וכיו"ב. ניתן להניח שחלק לא קטן מאותם פירסומים מהווה נסיון לרכב על הגל של ההצלחה ולשווק את המוצרים כאימון בכדי להעצים את מכירתם. עם זאת מסתבר שלעיתים קרובות סבורים המפרסמים שהם עוסקים באמת באימון אישי. במקביל לכך ובמידה רבה עקב ההכשרה החפוזה שנעשית עם אנשים שאינם מתאימים לעסוק בנפש האדם ועקב חוסר בהירות של הנושא, מתחילה להיווצר גם זילות שלו וחוסר עקביות ואמביוולנטיות בהתייחסות אליו למרות תפוצתו והצלחתו הגדולות.

מייסדי תחום האימון האישי דיברו על הגשמת החזון האישי של המתאמן כעל מטרת העל של האימון. רעיון זה מקורו בתפיסת הפסיכולוגיה ההומניסטית שהיתה מאד פופולרית בשנות הששים של המאה הקודמת ובנושא ההגשמה העצמית שאברהם מסלו, בין האבות המיסדים של הפסיכולוגיה ההומניסטית, הגדיר כמטרת העל של האדם המצויה בראש פירמידת הצרכים. למרות ההצלחה הגדולה של הפסיכולוגיה ההומניסטית עם הופעתה, במהלך השנים היא איבדה הרבה מכח המשיכה שלה כפי הנראה כיון שלא פיתחה דרכים אפקטיביות לשינוי אלא התמקדה בצד הפילוסופי-אקסיסטנציאליסטי של קיום האדם.

האימון האישי אימץ את מטרת העל של הגשמת החזון האישי שהציבה הפסיכולוגיה ההומניסטית וחיבר אותו לגישות אפקטיביות הלקוחות מטכניקות של טיפול קצר מועד, טיפולים אסטרטגיים, טכניקות של טיפול משפחתי, גישות CBT ו NLP מתחום הפסיכולוגיה. כמו כן אימץ האימון האישי מספר גישות מחוץ לתחום הפסיכולוגיה ובעיקר מתורת הניהול, קבלת החלטות, ייעוץ פילוסופי, מנטורינג, וקואצ'ינג בספורט.

כאמור התוכנית באוניברסיטת ת"א התבססה על התפיסה שמאמן אישי הוא תפקיד שמערב יצירתיות ואוטנטיות ולצורך זה מן הראוי שמאמן יפתח את גישתו האישית לאימון על בסיס של הכשרה פלורליסטית ורב מימדית ולא יקבל תורה אימונית מגובשת וחד ערוצית כפי שנעשה במסגרות רבות להכשרת מאמנים. העיסוק בהגשמת החזון האישי של המתאמן והעצמת מידת האושר בחייו אינם יכולים להיעשות מתוך גישה חד מימדית שכן גישה כזו עלולה ליצור התבססות תהליך האימון על סיסמאות וטכניקות ולא על גישה של יצירה מתמשכת שמבוססת על התחברות לתהליך שנוצר במיפגש מאמן/מתאמן.

מסיבה זו נבנתה תוכנית לימוד פלורליסטית הבנויה ממספר קורסים בעלי קשר רופף למדיביניהם:

1. קורס אימון שלם של אסכולת אימון מוכרת ומקובלת (בשנה ראשונה של שיטת

Coach me ובשנים שניה ושלישית שיטת CTI),

2. קורס העוסק בקשר שבין תהליכי אימון ושיטות פסיכותרפיה שונות

3. קורס של אימון רוחני בשנה ראשונה ואימון עסקי בשנים ב" וג".

4. קורס בפסיכולוגיה חיובית ובלימודי האושר

5. קורס אינטגרטיבי של מודל רב מימדי שעל פיו נוצרה התוכנית.

בנוסף לכך היו מרצים אורחים שנתנו קורסים להעשרה שהציגו גישות שונות של קואצ'ינג ומנחי סדנאות מרתון חוויתיות. הסדנאות נעשו בהשתתפות שתי הקבוצות שלמדו בד"כ במקביל אך לצורך המרתון התאחדו לקבוצה משותפת.

למודל למידה זה היו שלש מטרות עיקריות:

1. למידה פלורליסטית רב מימדית ממרצים שהציגו פילוסופיה ותפיסה שונות מאד על אותם נושאים באימון לא איפשרו למידה מתוך שינון אמיתות ועקרונות אלא אילצו כל סטודנט ליצור אינטגרציה של החומר ומודל עבודה אינדיבידואלי.

2. הלמידה החוויתית שהתנהלה במרתונים ובתירגולים הרבים במהלך השיעורים איפשרה לסטודנטים ללמוד דרך התנסות עצמית ולהתחיל תהליך של מודעות עצמית דרך אינטראקציה עם עמיתיהם ללימודים.

3. יצירת מצב של למידה פעילה גם במחיר של היעדר קוהרנטיות ואפילו בילבול אצל הסטודנט בתחילת הדרך. הבלבול מונע מהתלמיד לקלוט את החומר באופן סביל וגורם לו ליצור מודל פעולה מורכב, רב מימדי אינטגרטיבי ופלורליסטי.

הלימודים היו לימודי תעודה של האוניברסיטה והתקיימו (ומתקיימים עד היום) בשתי קבוצות מקבילות במשך יום בשבוע לאורך שנת הלימודים. בשלושת השנים של פעילות התוכנית התפתחה בהם דינמיקה קבוצתית מרתקת שנבעה ממספר גורמים:

1. נוצרו מתחים דינמיים ותחרותיים בין שתי הקבוצות. נוצרה בד"כ קבוצה אחת בעלת מתח תחרותי וקבוצה שניה מקבלת ונינוחה. בד"כ הקבוצה התחרותית הסתכלה בעליונות על השניה.

2. המרתונים היו הזדמנות למיפגש דינמי בין הקבוצות וליצירת קבוצה בינונית עד גדולה (של 40-45 איש) משותפת שאחריהם חזרו הקבוצות להפרד עד המיפגש הבא. הפעילויות המשותפות של הקבוצות יצרו מבחינה תודעתית ודינמית קבוצה גדולה אחת מפוצלת לשתי כיתות.

3. הגישה הפלורליסטית שהתקיימה בבסיס התוכנית יצרה בתחילה תחושה של חוסר קומפטנטיות, קושי להפנים את הגישות השונות וליצור אינטגרציה שלהם ובעקבותיהן התעוררות מדי פעם של מצבי חרדה ותוקפנות כלפי המרצים ובין הסטודנטים. מצב זה תמיד הלך ופחת לקראת סיום השנה כאשר הידע התגבש ובעקבותיו חל קירוב הדדי בין הסטודנטים ובינם לבין המרצים.

4. הסטודנטים עצמם היו אנשים שחיפשו שינוי מקצועי, דרך חיים שונה והגשמה עצמית וכך נוצר מצב שבו הם באו ללמוד אימון אישי ובעצם עברו תהליך מקביל של אימון קבוצתי.

למעשה כיתות הלמידה היוו קבוצה אופרטיבית מכוונת מטרה עפ"י תפיסתו של הפסיכואנליטיקן הארגנטינאי פישון ריבייר. על פי פישון ריבייר קבוצה כזו מתכנסת לצורך מוגדר (לימוד אימון במקרה שלנו) ויוצרת מערכת יחסים קבוצתית שעשויה לקדם או לבלום למידה חדשה. פישון-ריבייר מבחין בין ההסתגלות הפעילה לבין ההסתגלות הסבילה של הפרט לסביבה ולמציאות. ההסתגלות הפעילה מתאפיינת ביצירתיות, חשיבה ולימוד חדש. ההסתגלות הסבילה מתאפיינת בפחד מפני השינוי, קיבעון מחשבתי, וסטריאוטיפים התנהגותיים.

קבוצה אופרטיבית אפקטיבית בהגשמת המטלה היא קבוצה שמטמיעה את ההתנסויות הרגשיות שנחוות בקבוצה עם הרעיונות החדשים אתם היא נפגשת. הקבוצה האופרטיבית אינה שונה באופן מהותי מקבוצת העבודה הביוניאנית. מטרת קבוצות אלה היא הגשמת המטרה שלשמה התכנסה הקבוצה שהיא במקרה שלפנינו (קבוצת אימון) לימוד החומר ויצירת תהליך אישי ופנימי של הכשרה כמאמנים אישיים לחיים.

כאמור באופן בלתי צפוי החיבור בין שתי הקבוצות במיפגשיםמשותפים (כמו מרתונים, טכסים משותפים, ומיפגשים בהפסקות) יצר קבוצה בעלת מאפיינים של קבוצה גדולה.

הקבוצה הגדולה כידוע מתאפיינת ברמת חרדה גבוהה, בשימוש במנגנוני הגנה ארכאים ובעיקר בהזדהות-השלכתית ופיצול. בניגוד לדגש שמושם בקבוצה הקטנה על "כאן ועכשיו" מושם דגש בקבוצה הגדולה על "שם ואז".

מה קל יותר מאשר לבצע פיצול, השלכות מסיביות על חלק מהקבוצה המצוי "שם" בכתה השניה הלומדת במקביל ?

מאפיינים נוספים של הקבוצה הגדולה הם תחושת היבלעות העצמי בהמון ותחושת סכנה של אובדן הזהות העצמית. כתוצאה מכך נוצרת התחברות בתת קבוצות, וקונפליקטים ביניהן עם ייחוס סטיריאוטיפים חברתיים או תרבותיים לתת הקבוצות האחרות. ייחוס כזה התעצם עקב היות חברי הקבוצה אנשים באמצע הקריירה בעלי השכלה אקדמית ונסיון חיים עשיר. כתוצאה נוצרו בקבוצה תת-קבוצות ועלו קונפליקטים בין תת-הקבוצות.

התהליכים המקבילים שמתוארים כאן תורמים להבנתנו את הקבוצה הטבעית שהיא קבוצה שהתכנסה למטרה מוגדרת מבלי שהוגדרה מראש כקבוצה דינמית. הכוחות הדינמיים המתעוררים בקבוצה כזו יוצרים תהליכים סמויים שעלולים לחסום יצירתיות, לעכב לימוד פרדיגמות ודפוסי חשיבה חדשים.

ההתנסות שעברנו בשלוש השנים של הפעלת התוכנית מעוררים אצלנו מחשבות על הצורך להנחות בסוג כזה של קבוצות למידה את התהליך הדינמי במקביל ללימוד התכנים בכדי ליצור הסתגלות פעילה שמתאפיינת ביצירתיות, ויכולת מוגברת ללמידה חדשה ובכדי לצמצם את ההסתגלות הסבילה שלדברי פישון ריבייר מתאפיינת בקיבעון מחשבתי, סטריאוטיפים התנהגותיים, וחרדה משינוי פרדיגמטי קונספטואלי ורגשי.

בנוסף לכך ניתן לראות שעיקר המחקר הקבוצתי נעשה בד"כ על קבוצות דינמיות גדולות או קטנות שמתכנסות לצורך עבודה טיפולית או או עיבוד הדינמיקה הרגשית. דווקא החלוצים פורצי הדרך בתורת הקבוצות קורט לוין, ביון ופוקס יצאו מתוך התפיסה של קבוצות טבעיות. פוקס דיבר על קבוצת החיים, על המטריקס של אינטראקציות ותקשורת גלויה וסמויה המתקיימת בכל סוג של מיפגש אנושי. ביון שתפיסותיו משמשות כלי עבודה דינמי למטפלים קבוצתיים רבים שאב את תובנותיו מקבוצות לא טיפוליות כמו הכנסיה או הצבא.

ביון תיאר קבוצה כמספר אנשים שניפגשים למטרה או לפעולה משותפת כמו למשל גם הכנס הזה. אימון קבוצתי הוא קבוצת עבודה עפ"י המושגים הביוניאנים אך בדרך להשגת המטרה נוצרת במקביל גם קבוצת הנחות בסיסיות שהולכת ונחלשת לקראת סיום השנה. אז מתעצמת ההתחברות לקראת קבוצת העבודה שמממשת את מטרת הקבוצה ואת החזון האישי של משתתפיה.

תקוותי היא שההתנסות שלנו באוניברסיטת ת"א תתרום להגברת המודעות של כולנו לכך שבכל אשר נפנה אנו מצויים במטריקס קבוצתי שמקיים רשת של תקשורת. המטריקס מתרחש בעולם הרחב בעיקר בעזרת תקשורת האינטרנט, במדינה בעזרת אמצעי התקשורת, ובכל מיפגש של אינדיבידואלים לצורך פעולה או מטרה משותפת כמו למשל גם בכנס הזה ע"י תקשורת של משמעויות דרך המדיום של הדיבור. הפרדיגמות הקיימות בבסיס התנהלותו השגרתית של העולם רוויות בדיעות קדומות, בסטיריאוטיפים חברתיים ובהתנהגויות סטיריאוטייפות שחלקן מכשילות אותנו בהתפתחותנו. למידה חדשה ע"י הפנמת התנסויותינו היא הדרך היחידה להתפתחות אישית וחברתית אך לעיתים קרובות מדי אנו נוטים להכשילה ולחזור לדפוסים ולפרדיגמות הישנות.

ההתנסות באוניברסיטת ת"א מעירה אותנו ממה שקאנט כינה בשם "התרדמה הדוגמטית" שמרגילה אותנו לחשוב בדפוסים שיגרתיים ולפיהם ללמוד פירושו לשבת בכיתה ולרשום מה שהמורה או המרצה באוניברסיטה אומרים. כך הורגלנו מאז ילדותנו ודפוסים אלה מוטמעים בנו גם בבגרותנו. כשאנו גדלים ומחכימים ולומדים באוניברסיטה הנחיית קבוצות אנו לומדים שלבצע דינמיקה קבוצתית פירושו לארגן כ 7,8 משתתפים מתאימים ולהפגש כל שבוע, או לבצע פרוצדורה דומה עם מספר משתתפים מתאים לגבי אירגון קבוצה בינונית או גדולה.

ההתנסות באוניברסיטה מזכירה לנו שלמידה היא תהליך מורכב של הפנמה והטמעה של מידע חדש כפי שלימד אותנו פיאג"ה. המידע החדש הוא הדפוס של ההתנסויות החדשות שלנו בחיים שעלינו להטמיעו בפרדיגמות הקוגניטיביות הבלתי מודעות והרגשיות שכבר קיימות בנו ושבונות את עולמנו המנטלי הלא מודע והרגשי. למידה מתבצעת בתוך הקשר חברתי שקיימת בו תמיד דינמיקה קבוצתית משפחתית או זוגית כזו או אחרת. בתוכנית להכשרת מאמנים אישיים אנו יוצרים כתה שקיימים בה כל המאפיינים של קבוצת עבודה: תלות הדדית ואינטראקציה, מטרת על משותפת, קונפליקטים של לכידות, של זהות קבוצתית וחשיבה קבוצתית, קונפליקטים של זהות אישית, של משיכה/דחייה ויצירת התאגדויות או רשתות תקשורת.

קבוצת למידה כזאת היא מקום המיפגש שבו אנו שואפים לתת לסטודנטים ארגז של כלי עבודה אך גם להעמיד במבחן את הפרדיגמות האישיות שלהם ולהטמיע אותם בתוך גוף הידע ההולך ומצטבר תוך כדי מימוש המטלה הקבוצתית. תהליכים אלה יוצרים חרדות, השלכות והנחות יסוד ביוניאניות שמאפשרים פוטנציאל לשינוי אך שיש לנהלם ולעבדם בכדי ליצור תוצאה אופטימלית.

אנחנו מכירים את משל המערה של אפלטון אך רק מעטים זוכרים שבסיום משל המערה אחד האנשים הכבולים משתחרר ומבשר לאנשים הכבולים במערה שהם חיים בעולם של צללים ושהעולם בחוץ הוא אמיתי, אוטנטי והחיים בו מלאים באינסוף אפשרויות. בניגוד לצפוי האנשים אינם אסירי תודה על המידע החדש והם הורגים את מביא הבשורה שמנסה לשנות את הפרדיגמה המרכזית של קיומם לפיה עולם הצללים חסר האפשרויות הוא העולם האמיתי. העברת מידע לאנשים או למידה פסיבית שאנו נוהגים לעשות בד"כ אינם יוצרים שינוי פרדיגמטי ולמידה חדשה. כמו בהתנסות שתיארנו בתוכנית ההכשרה לאימון אישי עלינו תמיד לחפש דרך לגרום לאנשים לשנות את הפרדיגמות המגבילות שלהם בכדי ליצור מחדש חוויה רגשית וקוגניטיבית של למידה חדשה, שינוי הפרדיגמות הקיימות, וראיה חיובית יותר של עצמם ושל העולם שבו הם חיים.